"המלחמה השביעית", כפי שמכנה אותה חמאס, תישפט על-פי תוצאות השלב הבא שלה - המתקפה הפוליטית על שלטונו של הארגון ברצועת עזה. אסור בשום פנים לגזור את המסקנות על סמך פני הדברים בשטח בעת הפסקת האש. התוצאה הצבאית, לטוב ולרע, כבר ברורה לכולם, אבל עדיין אין בידנו לנבא כהלכה כיצד ומתי תתבהר המשמעות המדינית: האם נשאר חמאס המושל הבלעדי של הרצועה? האם תקום מראית-עין של "הסכמה לאומית" בינו לבין הרשות הפלסטינית? האם יימשכו המצור והבידוד הבינלאומי על חמאס? וכמובן - האם יצבור החמאס תנופה לתכניתו מלפני המלחמה, לחתור להשתלטות גם על הגדה המערבית?
ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להמתין עד לכינון הממשלה בעיצוב האסטרטגיה שלה. נדרשות תשובות מהירות בכמה סוגיות מרכזיות, ובראשן - האם רצוי לישראל להתמיד במדיניות של העמקת ההפרדה בין הרצועה לגדה? ובצד זה - האם מוכנה ישראל להשלים עם ממשל החמאס בעזה, ובלבד שיובטח כי ינהג בריסון ויכבד את הפסקת האש לאורך זמן?
לשפע סימני השאלה האלה יש לצרף כמה הנחות-עבודה בסיסיות:
*אין לאבו-מאזן יכולת אמיתית "לחזור" לרצועה, אלא כשותף זוטר של החמאס.
*מצרים, קרוב לוודאי, תפעל מעתה בדרך שלא עשתה בעבר לעצירת רוב הברחות הכספים והנשק.
*חמאס נמצא במצוקה קשה, בגין ממדי ההרס בעזה והביקורת הגוברת עליו.
*מלאכת השיקום היא כעת בעדיפות ראשונה, ולשליטה בזרם התרומות חשיבות מכרעת.
הנה, אפוא, כמה המלצות מעיתונאי שלעולם לא יפנה לפוליטיקה.
הואיל וישראל איננה רוצה - כפי שהוכח זה עתה - לממש את יכולתה לכבוש את הרצועה כולה או ערים כמו עזה ורפיח, אזי נגזר שהחמאס יישאר בעתיד-הנראה-לעין הכוח הפוליטי הדומיננטי שם. מכאן, שהשאלה היא - האם ניתן להשפיע על אופן התנהלות החמאס והמאבקים הפנימיים בתוכו? התשובה היא שיש בידי ישראל קלפים לשחק בזירה הזו, ומוטב לה להשתמש בהם. לאמור, לשבת לשולחן ולא להתבונן מן הצד.
היעד שכדאי להציב הוא לדחוף את החמאס לכדי שותפות - מתוחה ורופפת ככל שתהיה - עם אבו-מאזן, ובתוך כך לשאוף שהאגף המתון יותר בתנועה יתחזק על חשבון ההנהגה הצבאית ופטרוניה בדמשק. הפיקוד של "גדודי עז-א-דין אל-קסאם" נחלש בעקבות המבצע, מפני שגרר את הרצועה לעימות באמצעות חידוש ירי הטילים בדצמבר, ומפני שאין התפעלות גדולה מהתנהגותם בחזית. הוא הדין בחאלד משעל ועמיתיו בסוריה. כוחם בכסף שהם מזרימים, אבל הנהגת "הפנים" איננה מכירה בבכירותם. על חמאס כולו לבחור בין הישענות על איראן לבין הדגשת ערביותו.
הפרס הגדול הוא פתיחת ששת המעברים לישראל, כדי לאפשר את מעבר משלוחי הסיוע הבסיסיים. זו המטרה שהציג החמאס בשבירת "התהדיאה" וזהו המפתח לשיקום. ישראל יכולה, אפוא, לאותת שתהיה נכונה להתרצות בעניין המעברים, ככל שיתמלאו התנאים הבאים:
*מצרים תעמוד בהתחייבויותיה לעצור את התחמשות החמאס.
*סיכום עסקת חליפין סבירה לשחרור גלעד שליט.
*החמאס ייכנס לממשלת-קואליציה עם אבו-מאזן על יסוד תכנית מוסכמת, שמבטיחה רגיעה ארוכת טווח והמשך המשא-ומתן.
*כוחות של הרשות הפלסטינית ישלטו בצד הפלשתיני של המעברים (ופתח יוכל לחדש את התארגנותו ברצועה).
*מצרים, בהמשך, תפתח את מעבר רפיח, כמעבר מקביל בהיקף התעבורה למחסום ארז.
*תעוכב הפעלת הסעיף ב"הסכם המעברים" מנובמבר 2005, בדבר הנהגת שיירות מהרצועה, כדי למנוע "זליגה" לגדה המערבית.
באופן כזה יש סיכוי - בלי ביטחונות, כמובן - לדחוף את החמאס לזרועות מצרים, סעודיה ואבו-מאזן; ובו בזמן להטות את כפות המאזניים בתוכו לחיזוק אותן סיעות בארגון, המבקשות - עוד מאז 2004 - להכפיף את הזרוע הצבאית למרות ותיקי "האחים המוסלמים" או - כפי שמגדיר זאת פרופ' מרטין קרמר - לעקור את המ"ם ("מוקאוומה", התנגדות) מראשי התיבות של התנועה.
החמאס יעמוד מול דילמה קשה: לדחות את חבילות השיקום המוצעות, לרבות שני מיליארדי הדולרים ממדינות המפרץ, או לדחות את התכתיב האיראני-סורי לדבוק בקו צבאי לוחמני. זו דילמה שכבר החלה לפלג בין המחנות היריבים בתוך החמאס, וככל שתתגבר תאלץ את הארגון להגיע להכרעה: חמאס כשלוחה איראנית או כתנועה ערבית? חמאס במתכונת המסורתית של "האחים המוסלמים" או ארגון שמשתעבד לזרועו החמושה? חמאס כארגון שנאבק על בכורה בזירה הפלסטינית כולה או מתחפר ברצועה בלבד? ברור לחמאס שהכסף הגדול יגיע רק באמצעות רמאללה.
אין ישראל צריכה להידבר עם חמאס כעת, ודאי שלא לכבד אותו בהכרה. אבל הכרחי לשדר איתותים חד-משמעיים, לפיהם אין ישראל פוסלת את קיומה של תנועת "האחים המוסלמים" בשטחים אם זו תנהג בריסון כמו אחיותיה בירדן או במצרים, שכן אם ילכו בנתיב פוליטי לא יפסלו מראש.
הסיכון הגדול נוגע לגדה המערבית, שבה נחלה ישראל ניצחון על הטרור במערכה של שש שנים מאז "חומת מגן". שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית מלבלב עכשיו כפי שלא היה מעולם, ויש התחלות של תזוזה כלכלית. אין לנו עניין בחידוש תנופתו של חמאס בגדה, קל וחומר בהתחדשות רשתות הטרור שלו. שעל-כן מתחייבת הבנה מראש עם אבו-מאזן (ועם הירדנים), כי תחילה יש להעמיד את חמאס בניסיון בעזה בלבד. וממילא, אל לו - לאבו-מאזן - למהר לבחירות כפי שהוא מציע, בטרם יבשילו התנאים לעריכתן באקלים נוח.
ובסיכום נא לזכור: חמאס מטבעו אינו נלהב להפוך לגרורה של איראן. חמאס מטבעו אינו מעוניין להיעשות ארגון צבאי חד-מימדי. חמאס זקוק לתמיכה עממית ולגיבוי ערבי. ולבסוף, חמאס יודע שאינו כשיר לעימות נוסף עם ישראל ומשתוקק להימנע ממנו. *
הכותב הינו הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 2