1. אחד מהדברים שהכי אוהבים לעשות כאן זה לקטול ולרמוס את ליגת העל. הטענה העיקרית נגד השחקנים הישראלים היא שאחרי הדקה ה-60 אין עם מי לדבר. אין להם אוויר, הם מתחזים, נופלים. קצב המשחק הופך איטי יותר מטוסטוס 50 סמ"ק יד שלישית. כמה קמפיינים למוקדמות מונדיאל ואליפות אירופה איבדה נבחרת ישראל בגלל קריסה פיזית ומנטלית בשליש האחרון של המשחק.
מגיעה עונת 2008/08, והפועל תל אביב קורעת את התיאוריה הזאת לגזרים. הפועל רק מתחילה לשחק בדקות האלה. הפועל היא קבוצה של מחצית שנייה. 19 מתוך 22 השערים שכבשה הקבוצה העונה בליגה הגיעו במחצית השנייה, 10 מתוכם נכבשו אחרי הדקה ה-75 (8 מהם הביאו ניצחונות). ובמלים אחרות, 45% מהשערים שלה נכבשים ברבע השעה האחרונה של המשחק. כשהקבוצות היריבות מאבדות חמצן וריכוז.
אלי גוטמן הצליח להעביר לשחקנים שלו שלא צריך סגל נוצץ כדי לרוץ בצמרת. צריך קצת סבלנות.
הקלישאה הידועה על גוטמן מספרת על מאמן עם שיטות עבודה סיזיפיות. אז בפעם הראשונה מאז אותה אליפות סיזיפית עם הפועל חיפה ב-1998/99, גוטמן שוב הצליח ב-2008/09 לבנות קבוצה שמנצחת משחקים לאט. בסיזיפיות.
עכשיו השאלה היא עד כמה הסיזיפיות יכולה להביא את הפועל רחוק. הפועל נראית טוב, מאורגנת. אפילו התחילה לכבוש לא מעט בזמן האחרון. אבל למה בכל זאת אי אפשר לספור אותה בינתיים כמועמדת אמיתית לאליפות? קודם כל כי לא רציני לספור קבוצה שאחרי 16 משחקים עדיין לא הצליחה לחבר יותר משני ניצחונות רצופים. חוץ מזה, קבוצה ששחקן אחד (סמואל יבואה) כובש 50% מהשערים שלה, סובלת מבעיה. הפועל צריכה עוד חלוץ. מה יקרה כשיבואה ייכנס לתקופה של חושך?
הפיתרון שאותו מצאו לנכון בפגרה, עדן בן-בסט, הוא גרוע. שחקן שכבש רק שני שערים בליגת העל בכל הקריירה לא יכול וגם לא אמור להיות העתודה של יבואה. בן-בסט הוא ילד מוכשר, אבל את הסטאז' שלו הוא לא יצליח לעשות בקבוצה שרצה לאליפות. מוזר קצת השקט בהפועל בימים האחרונים. מכבי תל אביב, חיפה ונתניה מנסות להחתים את אבו-חצירא, אחד שמתחיל להביא קבלות. ורק הפועל, דווקא כשיש לה אפשרות אמיתית לזכות באליפות ראשונה מאז שנת 2000, לא משמיעה ציוץ.
אבל אם הפועל בקטע של תוכנית חיסכון, ופחות בקטע של אליפות, זה כבר סיפור אחר.
2. מילא הפועל שמחכה כבר תשע שנים, אבל נתניה? בפעם אחרונה ששחקניה הקיפו את המגרש עם הדגל, מנחם בגין הגיש את התפטרותו מראשות הממשלה לנשיא חיים הרצוג. בני לם, דני עציוני, משה גריאני, עודד מכנס - כולם שמות שכבר מתויקים עמוק מדי בארכיון. יותר מדי זמן עבר מאז 1983.
אצל נתניה הבעיה היא לא סבלנות או חמצן. נתניה סובלת מבעיה אחרת. יותר מדי שנים מחוץ לצמרת הפכו אותה לקבוצה קטנה. הקהל של נתניה לא מאמין במוצר הזה שמנסים לשווק לו. בשבוע שעבר אחרי שמכבי חיפה הפסידה בפתח תקווה, נתניה הגיעה למשחק בית מול מכבי תל אביב שניצחון בו היה מצמצם את הפער בצמרת לנקודה אחת ומאבק אמיתי בצמרת. הקהל של נתניה העדיף להישאר בבית. 1,084 כרטיסים בלבד נמכרו למשחק בקופסא, רק 575 מתוכם לאוהדי נתניה. מנויים? יש לנתניה 1,200 כאלו. לקבוצות מתל אביב, חיפה וירושלים יש כמות גדולה פי 3 ו-4 מכך.
אז נכון, יש בעל בית גרמני עשיר. ויש מאמן שפעם היה שחקן מהטופ-קלאס של אירופה. אבל בלי רוח גבית של אוהדים ובלי כוח הרתעה ביתי (נתניה לקחה 18 נקודות במשחקי חוץ העונה, ו-13 בלבד בקופסא), קשה לייצר משהו שישים אותך במקום הראשון בסוף העונה.
3. ובשיטת האלימינציה: אם הפועל ונתניה לא יכולות, אז כנראה שנשארה רק מכבי חיפה.
בכל מקרה, עם ממוצע של 1.7 כיבושים למשחק, כבר עכשיו ברור שחיפה לא הולכת לקחת את האליפות הכי גדולה בתולדותיה. זו לא תהיה האליפות של עטר וברקוביץ', זו של יעקובו ובניון ובטח לא אלו של ממן, סלקטר ורוזנטל. אבל אחרי שנתיים עם שליטה בלעדית עד כדי אבסורד של בית"ר, גם דבר כזה יהיה מספיק מרענן עבור הליגה שלנו.
הירשם לניוזלטר והתראות ספורט