התובעים הם 12 משקיעים מוסדיים, בהם קרן גדיש, הקרן המרכזית לפיצויי פיטורין ליד בנק הפועלים, אי.בי.אי ואייפקס שיא. בנתבעים גם אלביט הדמיה רפואית; אלרון תעשיות אלקטרוניות, חברת האם של אלביט באותה תקופה; ואירופה ישראל בע"מ, שרכשה מאלרון את מניות השליטה באלביט.
התובעים, שיוצגו בידי עוה"ד נירה להב ואורלי גיא, ביססו את תביעתם על מספר עסקאות בהן התקשרה אלסינט, ובפרט על הודעת אלביט לאלסינט, לפיה בכוונתה למזגה לתוכה באמצעות רכישת מניותיה שבידי הציבור ב-14 דולר למניה. זאת, כשמחיר מניית אלסינט עמד על כ-11 דולר למניה.
התובעים טענו גם כנגד העסקאות בהן רכשה אלסינט את פעילות בתי המלון וקניון ארנה מאירופה ישראל, שנשלטה בידי זיסר. עוד טענו כי מכירת השליטה באלביט על-ידי אלרון לזיסר היוותה מכירה שקיפחה את בעלי מניות המיעוט.
נזק משני
סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט גדעון גינת, קבע כי התביעה הייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. זאת, בין היתר, כיוון שהתובעים לא הציגו אסמכתאות על מועדי רכישת המניות; והשאלות הדורשות בירור אינן משותפות לכלל חברי הקבוצה הנפגעת. לדבריו, שאלת הסתמכותו של מי שרכש את המניות על בסיס דיווחי החברות אינה ניתנת לבירור באופן קבוצתי.
עוד נקבע כי ביחס לחלק מהעסקאות הנדונות - הנזק הנטען (ירידה בשווי אחזקותיהם של בעלי המניות באלסינט) הוא נזק משני. לדברי השופט, נזק משני זה, אם נגרם, נגרם בראש ובראשונה לאלסינט, וככזה אינו עומד בפני עצמו, כנזק המקים עילת תביעה אישית. השופט גם ציין כי התובעים לא הצליחו להוכיח את קיומו של הנזק.
אלרון יוצגה בידי עוה"ד ניר מילשטיין ונועם מחלב ממשרד סטמט, שטינמץ, הרינג גורמן.
