הכוריאוגרף הצעיר ארקדי זיידס מעלה לראשונה יצירה גדולה - עבודה לחמישה רקדנים, או משתתפים, כפי שהוא מעדיף לכנותם, שנוצרה בשיתוף עם איתי ויזר, שאחראי על התאורה ועל הליווי האמנותי. עוד נוכח השחקן דורון תבורי בדמותו של בריאן ווש, שמטיף-נואם מתוך מסך פלזמה, בטקסט שכתבה שרון צוקרמן, שגם היא משתתפת בערב.
היצירה, לדברי זיידס, שואבת את השראתה מחקירה של טכניקות של שטיפת מוח, ומעלה שאלות על המחיר שמשלם האדם עבור הצורך שלו להשתייך לקבוצה.
זיידס בוחר להשתמש באמצעים בימתיים דלים. הבמה חשופה לחלוטין, הרצפה מעוצבת כמדרכה משופשפת ברחוב, התאורה רוב הזמן היא תאורת עבודה לבנה וחזקה, הרקדנים לובשים ג'ינס וטי-שירט מהוהה. על הקיר האחורי מסך הפלזמה שממנו מדברת דמותו של בריאן ווש, מעין מטיף על סף השיגעון, דמות שמצליחה לעניין, לעורר שאלות ואף להעלות חיוך מפעם לפעם.
המשתתפים כמו מגיבים לדבריו של ווש, שמבקש בתחילה: "בואו נשתוק ונחשוב על הרעב שלנו". הם מאמנים זה את זה, מודדים זה את זה, במה שנראה כמו מיצג שאומר זה הגוף שלנו ובואו נראה מה אפשר לעשות איתו, שזה הכל חוץ מאהבה. המופע כולו נראה כמו משהו לא ברור שקרה בחדר החזרות, המשתתפים הם מעין גוש של איברי גוף, כשאיבריו של משתתף אחד משמשים את האחר לליטוף, לבעיטה, לצביטה. ברגע אחד עומדת אחת הרקדניות כשמאחוריה שאר המשתתפים כאילו יש לה שמונה זוגות ידיים שמלטפות אותה, מדגדגות אותה, מציקות לה ומחבקות אותה.
לאחר דברים נוספים מפיו של בריאן ווש, מגיע קטע שבו המשתתפים נטפלים אל סשה, אחד המשתתפים, וכל אחד מבקש חלק ממנו לעצמו. הם מזיזים אותו, נתלים עליו, כשעל הכל מפקחת שרון צוקרמן שמשתוללת על מדרגת כוח וצועקת "סשה, תן לי את זה". את הקטע הזה מסיים סשה האומלל תחת רגליה של אחת הרקדניות, כשכולם שותים מים והוא נשאר צמא וחסר תנועה.
מכאן ועד סוף היצירה מתגברת תחושה שהיוצר נגרר אחרי הניסיונות של המבצעים, ומה שנראה היה כהתחלה מעוררת סקרנות לגבי המשך התפתחות היחסים בקבוצה המטורללת הזו, נשאר בתחום של ניסיונות והתעסקות תיאורטית. אין כמעט אף נקודה שבה ניתן למצוא איזושהי אמירה תנועתית מגובשת, הכל הופך לבליל של תנועות ואיברים, כשלצופה אין שום דבר להיאחז בו, והתחושה היא שהמתרחש על הבמה מקרי ונסחב. תורמת לכך העובדה שהתאורה, הלבנה והקבועה, משתנה מעט מאוד פעמים במהלך היצירה. כשזה קורה היא הופכת לפתע, ולזמן קצרצר, לחמימה מאוד ולמנוגדת למה שהיה קודם, וברגע חוזרת לאור עבודה.
בסוף היצירה יש סולו קצר ומקסים של דני נוימן, שלרגע מזכיר את היכולות האנושיות והליריות שיש לזיידס. סוף-סוף יש תנועה מגובשת, יש קומפוזיציה, יש משהו שאפשר להתייחס אליו ולצלול לתוכו. כמה מצער שאין נקודות נוספות כאלה ביצירה כולה. *