אני: לא נוטר, לא מתעצבן, מרים את הקול מעט מאוד. משימתי, אבל לא איש של מרפקים ושל מניפולציות פוליטיות. תמיד קינאתי בנסיכי הליכוד שמחכים שהתפקידים יגיעו אליהם.
ילדות: נהלל. להורים יש משק חקלאי גדול, רפת חלב ועגלים ולולי תרנגולות, שפועל כבר 88 שנים. הם עדיין גרים שם, ובנו של אחי ממשיך את השושלת בת חמשת הדורות. סיימתי בגרות במגמת רפת ומטעים, ועבדתי במשק.
כשאהיה גדול: ראיתי את עצמי יוצא מהמושב, אף שהיה ברור שאחזור לשם מתישהו. בתקופה ההיא כל אחד, כולל משה דיין ומוסה פלד, היה צריך לקבל מהמזכירות אישור לעבודה בחוץ. כל המסגרת הזאת לא התאימה לי, לא רציתי להיות גלגל חמישי בעגלה של הטיפול במשק.
לימודים: אחרי שירות בסיירת של חטיבה 7, בתקופה סוערת של מלחמת ההתשה ופעילות בלבנון, התחלתי ללמוד כלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. עבדתי כמדריך של"ח בתיכון, מורה מחליף, מדריך טיולים בתנועת המושבים, ובהמשך התחלתי לעבוד במשרד התקשורת.
דורון: אשתי. נפגשנו בצבא והתחתנו תוך כדי לימודים. היא למדה גיאוגרפיה, התמקדה בתכנון ובנייה, ועבדה שנים בעיריית ירושלים. מהמוכשרים שקיבלו מלגת לימודים לתואר שני בהרווארד. היום היא פרילנסרית. אומרים שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, במקרה שלנו היא המוצלחת האמיתית. יש לנו שלושה ילדים ושלוש נכדות.
נכדות: רוני, נועה וטל, שגרות במודיעין. כשאני מקבל קריאה מההורים שלהן, זאת תמיד העדיפות הראשונה.
שירות ציבורי 1: הייתה לי הצעה להיות במסלול ניהול בנקים שהיה מכניס כלכלית, אבל הרקע מנהלל הכריע, והכסף לא היה שיקול. היה לי מעניין. התקדמתי מהר מאוד לדרגת סמנכ"ל בכיר במשרד העבודה, והובלתי את מערכת הכשרת העובדים. בגיל 32 עמדתי בראש אגף עם 1,500 עובדים ותקציבים של מיליארדים.
סוכנות יהודית: כשמשה קצב מונה לשר העבודה, האווירה במשרד הפכה לפוליטית וללא נעימה, וביקשתי שנתיים חל"ת כדי לטוס לניו יורק ולעסוק בעלייה ובפעילות מול אוניברסיטאות. דורון עבדה בקונסוליה, ושלושת הילדים חשבו שאנחנו בוגדים במדינה, למרות שהיינו שליחים ציוניים.
משרד האוצר: חזרתי למשרד העבודה והרווחה. יום אחד, כשהייתי במילואים באזור בית לחם, מצאתי עיתון תוך כדי פעילות. כמו מילואימניק צמא למידע הצצתי בו וראיתי שמשרד האוצר מחפש מועמד לסגן הממונה על השכר באוצר. ניגשתי, והתקבלתי.
הממונה על השכר: הייתי בתפקיד שש שנים וחצי. כל יום בחיי הממונה שקול לארבעה של אדם רגיל. איך שרדתי? עניין של אופי.
שרי אוצר: הייתי כפוף לארבעה, נתניהו היה הטוב שבהם. ידע להתמודד עם מהלכים כלכליים, לבצע רפורמות נכונות, ונכנס לנושאים שאחרים נמנעו מהם.
שירות ציבורי 2: מה שהיה ברור לי לאורך כל הדרך זה ששער היציאה שלי מהשירות הציבורי יהיה בגיל 55, ועל זה הייתי צריך לריב עם נתניהו, שרצה שאשאר. השכלתי לעבור מתפקיד לתפקיד ולא התקבעתי באותו המקום.
פרישה: הייתה מצוינת מבחינת השליטה בתהליך, כי היא באה אחרי תקופת שיא בפעילות. אבל היה גם עצב על סיום פרק בן 33 שנים. תחושה של בדידות. לא הייתה לי בעיה כלכלית אחרי הפרישה, ההתלבטות הייתה במה לבחור במישור המקצועי.
חופשה: הייתי בצינון שנה. קראתי בצורה אובססיבית, נסענו לטיול להוואי, והייתי עם הנכדות.
בזק: הצטרפתי כסמנכ"ל משאבי אנוש במטרה לשנות את הסכמי העבודה שהיו שם מימיה כחברה ממשלתית. בעקבות התקלה באישור שכר המנכ"ל יעקב גלברד ההנהלה והדירקטוריון הוחלפו, ואני החלטתי לפרוש.
אבי גבאי: מהמנהלים הצעירים והיותר מוכשרים בשוק. הגענו להבנה שאנחנו לא רואים את הדברים עין בעין. אני לא כועס. ראוי וטבעי שמנכ"ל יבחר את אנשי אמונו, וטרום כניסתו לתפקיד, כשהתייעצו איתי, המלצתי עליו למרות הבעייתיות שחזיתי.
אתגר: קבוצה שמתמקדת בכוח אדם ישראלי בתחום הסיעוד והטיפול, והיא ההוכחה שזה אפשרי. אנחנו עובדים עם עובדים זרים רק כשנדרש.
עושק חלשים: הטריד אותי לפני שלקחתי על עצמי את התפקיד, ובדקתי את הנעשה באתגר לעומק, ולא היה פגם. יחד עם זה, יש חברות, בתחום הניקיון והשמירה, שלא עומדות בדרישות החוק.
המשבר: עוד לא ראינו את תחילתו. סופו עמוק ב-2010.
תפיסת עתיד: להיות שלם עם מה שאני עושה ולרתום את הניסיון שלי לטובת החברה, אבל לא בתפקיד ציבורי ולא בפוליטיקה.