שש שנים שכב התסריט של "אצבע אלוהים" במשרדי קרנות הקולנוע הישראליות. ללא ספק זהו פרק זמן לא מבוטל, על אחת כמה וכמה כשמדובר באחד התסריטים הטובים והאינטליגנטיים ביותר שנכתבו בארץ בשנים האחרונות. ייתכן כי הלקטורים השונים בקרנות השונות - אשר לחלק לא מבוטל מהם לא היה ואין כל ניסיון קולנועי, בהו בסינופסיס (תקציר העלילה) באדישות והחזירו את התסריט לארון או לאיזו מגירה תחתונה.
אולי זו העלילה שעלולה להטעות: שני חברים, שבתאי (אלון אבוטבול) בעל ההרס העצמי והרצל רפה השכל (משה איבגי), הם סבלים קשי יום. כשהם פוגשים בלילי דקל (דורית בר אור) אשת עסקים צעירה, מצליחה ונאה, הם מתאהבים בה - כל אחד בדרכו שלו. אלא מה שנראה בכמה שורות המשרטטות את סיפור המסגרת כקומדיה במשקל נוצה, אינו כך בגוף הסרט. כשם שהוא משעשע ורב תהפוכות, כך הוא מורכב ונוגה. אבוטבול ואיבגי מצוינים כהרגלם, בר אור משחקת את עצמה - ובמקרה זה מדובר בליהוק מוצלח, והסרט המקסים והצנוע מחמם ושובה לב.
את הסרט כתב והפיק יגאל בורשטיין, מרצה ותיק בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב (למעלה מ-30 שנה) ויוצר קולנוע מוכשר במיוחד. מפיק הסרט, שוקי פרידמן, היה מבין תלמידיו הרבים של בורשטיין. כעת, עם צאתו של הסרט, פרידמן, כמתבקש, מציין כי עבורו זוהי "סגירת מעגל". פרידמן: "יגאל הוא פילוסוף, אינטלקטואל, בעל הומור, ההרצאות שלו היו חוויה. אף פעם לא היית יודע לאן הוא לוקח אותך. זה היה מסע. ככה הכרתי אותו".
פרח נדיר בנוף הישראלי
השנתון הבא אחרי זה של פרידמן, שלמד אף הוא אצל ברנשטיין, הצמיח כמה דמויות מוכרות בתעשיית הקולנוע העכשווית: ארי פולמן, שי אביבי, מנשה נוי, דובר קוסאשווילי, שבי גביזון ורבים אחרים. "שם נרקמה תפיסת עולם של קולנוע ישראלי חדש, היום רואים את זה בחוץ", אומר פרידמן ומוסיף כי הוא עצמו, להבדיל מהשמות הנ"ל, ידע כבר אז כי הייעוד שלו הוא להפיק סרטים ולא לביים אותם. פרידמן: "כן, למדתי קולנוע מתוך כוונה להיות מפיק סרטים. כבר אז היה לי ברור שמפיק צריך להיות בעל הבנה עמוקה בעולם התוכני של התעשייה. להיות רק בצד הפיננסי והלוגיסטי- לא עניין אותי".
כיום פרידמן מלמד את תחום ההפקה הקולנועית בבית ספר "מנשר" לאמנויות. את יכולות ההפקה שלו הביא פרידמן לידי ביטוי עוד בעודו סטודנט, כשיזם את "פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי של תל-אביב", לימים מוסד נחשב, המושך אליו אחת לשנתיים סרטי סטודנטים מכל העולם וכן קולנוענים בינלאומיים בכירים. מאוחר יותר הכיר את הבמאי עמוס גיתאי, והשניים עבדו יחדיו כעשר שנים, מ-1995 ועד לפני שלוש שנים, שבמהלכן הפיק לאחרון שבעה סרטים, ביניהם "כיפור", ו"קדוש".
פרידמן: "יגאל פגש אותי אחרי כמה ניסיונות שלא צלחו לעשות את 'אצבע אלוהים'. אחרי שקראתי את התסריט, ראיתי את הפן הקומי וחשבתי שמזמן לא עשו פה קומדיה ראויה. זה לא בורקס, זו קומדיה אינטליגנטית. קומדיה עם ביקורת. זה דבר מדהים שלא מכירים בארץ. היו נגיעות כאלה, של קומדיות שנונות, אבל לא ברמה הזאת. השנינות וההומור והחוכמה של יגאל, זה משהו שאין בנוף הישראלי. משהו שלא ראיתי קודם. פנינו לקרן רבינוביץ', הראשונה שנרתמה ונתנה לנו 400 אלף דולר - תקציב הסרט בפועל". בשלב מאוחר יותר נכנסה הזכיינית "קשת". על ההפצה אמונה "יונייטד קינג", שהשקיעה בשיווק ובהפצה כחצי מיליון שקל- כך על פי פרידמן.
פרידמן מספר שעלותם של שני כוכבי הסרט - אבוטבול ואיבגי, הינה כרבע מסך התקציב לסרט. פרידמן: "מבחינת התקציב של הסרט, זה מטורף לקחת את שני השחקנים היקרים בקולנוע. כי בתקציב כזה אתה מצפה להיות חסכוני".
*במיוחד לאור העובדה שלהבדיל מהתיאטרון, אין בארץ שחקני קולנוע שמושכים קהל.
"גם אני לא חושב שיש. לקולנוע הישראלי, אין את הרוברט דה-נירו ואת הז'רארד דפרדייה שלו. אבל לא בחרנו את איבגי ואבוטבול כמושכי קהל, אלא כשחקני איכות. והם יקרים, מגיע להם. שחקנים כאלה מקבלים, בדרך כלל, כ-2000 דולר ליום צילום. יש בישראל פחות מעשרה כאלה. מי עוד? יורם חטב, רונית אלקבץ, וליאור אשכנזי".
*יכול להיות שעם שחקנים מובילים קל יותר לשכנע את קרנות הקולנוע להשקיע?
"הקרן בוחרת סרט בגלל התסריט, לא בגלל השחקנים.
כמו לגדל ילד
בורשטיין ותיק דיו בענף מכדי לכאוב את העובדה שמרבית הפקות הסרטים בארץ נתמכות כמעט לגמרי על-ידי קרנות הקולנוע, ולא מכספי מפיקים - מצב המעכב את יציאתם לדרך של סרטים לא מעטים. בורשטיין: "לא פגשתי מפיק שממש השקיע כספים כפי שאנחנו מפנטזים שמשקיעים בהוליווד. המפיקים בארץ דלפונים כמו שאר אנשי הצוות".
בשל אילוצי תקציב, נאלץ בורשטיין לשכתב את התסריט תוך כדי הצילומים - בכל פעם שנדרש לצמצם לוקיישנים וימי צילום. שכתוב התסריט, מבחינתו, אינה גזירה, אלא חלק אינטגרלי מהיצירה.
בורשטיין: "לכתוב תסריט זה כמו לגדל ילד. זה כל הזמן משתנה. אתה רוצה שהילד שלך יהיה עורך-דין, בסוף הוא מנגן על תופים. אבל אם השקעת בו, הוא יהיה מתופף טוב. גם אם רצית שהוא יהיה טייס. אז שווה להשקיע.
"המציאות משתנה. אם הסרט היה מצטלם ב-2003, הוא היה לגמרי אחר. אני שמח על כך. כי להסתובב עם ילד שלא גדל 8 שנים, זה מעצבן".
גם את הדמויות בורשטיין שכתב מחדש, כך שיתאימו לשחקנים, שלוהקו בשלב מאוחר. אך כל זאת במידה: הדמות של הרצל, שאותה מגלם איבגי, נכתבה לשחקן צעיר יותר. איבגי, מספר בורשטיין, חשש שפער הגילאים בינו לבין ילדה שבה הוא מתאהב, "יגלוש לפרוורטיות".
מאז צילומי "אצבע אלוהים" הספיק בורשטיין לא מעט: כתיבתו של תסריט חדש: "שובו של קזנובה" ("נמצא עכשיו בקרנות"), בימוי סרט דוקומנטרי על הרמב"ם ("מורה נבוכים"), ולאחרונה סיים את כתיבתו של ספר עיון בשם "מחשבות של סרטים".
*למה הכוונה ב"מחשבות של סרטים"?
"על איך סרטים חושבים. זה בדיוק העניין של התסריט, או הסרט, כילד. הילד חושב. זה כבר לא אתה. אתה, גידלת. אתה חינכת. אבל אחר כך הוא עצמאי.
"נראה לי שחסר דיון יסוד על מהו הקולנוע. בארץ אין חשיבה קולנועית. על זה הספר שלי. השיח הקולנועי בארץ רדוד. ואני מכיר את השיח מהצד האקדמי. דיון שהתנהל בבריטניה, באיטליה, בצרפת. הוא לא התנהל בארץ. השיח בארץ יותר מדי סוציולוגי, לא מספיק אסתטי. בכל העולם שאלו "מה זה קולנוע טוב?", בארץ לא שאלו אף פעם. בארץ שואלים: מועיל או לא מועיל למדינה? מועיל לשלום? כל מיני שאלות מעשיות, מגויסות. החשיבה הזו מוליכה לבינוניות של עשייה, היא משתקת חשיבה. יש בה פחד ממקוריות. חשיבה סוציולוגית היא לגיטימית, אבל היא חייבת לבוא אחרי חשיבה אסתטית. אתה לא יכול להתייחס לקולנוע בלי להבין בעצמך מהו קולנוע טוב. אתה לא יודע עד שאתה לא חושב בעצמך. רק אחרי שאתה מכשיר את כושר השיפוט אתה יכול להעלות שאלות פוליטיות, פסיכואנליטיות, סוציולוגיות".
*הסטודנטים השתנו במהלך השנים?
"כן, לטובה. הם יותר יצירתיים ויותר משכילים קולנועית. יש יותר אנשים מוכשרים. כשהתחלתי ללמד, אחרי מלחמת יום הכיפורים, הטובים הלכו לטיס. היום אני מרגיש שהטובים הולכים לקולנוע. ואתה רואה את זה בקולנוע". *