בישראל, הבחירות מתחילות ביום שהן מסתיימות. הבחירות הלא חשובות הסתיימו אמש, והבחירות החשובות מתחילות עכשיו. הבחירות של מיליוני ישראלים לא קובעות דבר, מה שקובע זה רק הבחירות בקרב 120 חברי-הכנסת.
בשיטה הקלוקלת שלנו, אנחנו רק מסיימים מערכת בחירות, ומיד יוצאים המועמדים למסע רכש של תומכים בכנסת. במסע קניות שעורך שנתיים-שלוש, עד שיוצאים שוב לבחירות כלליות, וביום שלמחרת שוב לבחירות האמיתיות, בין חברי-הכנסת.
בבחירות הכלליות מבטיחים לבוחרים הבטחות כלליות, מעורפלות. לא מתכוונים לממש ולא מממשים. כשנבחרים אפילו מבצעים מדיניות הפוכה להבטחות. אולמרט יצא לשתי מלחמות, אחרי הבטחות שלום; שרון יצא לשמאל - להתנתקות, אחרי שנבחר כימני.
מנגד, לבוחרים החשובים באמת כן מבטיחים וכן מקיימים. לסיעות הקטנות מבטיחים והרבה. מקיימים והרבה. הבוחרים הקובעים באמת, הח"כים של הסיעות הקטנות, מקבלים והרבה. כבר היום הסיעות הקטנות פותחות במכרז הבוחר: מי ייתן יותר. יותר תקציבים (סקטוריאליים), יותר תפקידי שרים, סגני שרים, מנכ"לים. וכן כבוד ומעמד.
מעכשיו נראה חודש (של מו"מ) שבו ייערך מסע חיזור של מי שהם המנצחים לכאורה בבחירות, אצל מי שהעם לא בחר - המפלגות הקטנות, שהן המנצחות האמיתיות של הבחירות אצלנו. כל בחירות.
לא לשווא רוב הציבור לא היה מעורב בבחירות. לא הפגין, לא השתתף בכנסים, לא הדביק סטיקרים. הציבור כבר למד שהבחירה שלו לא קובעת. שהרוב לא קובע. שמי שנבחר בישראל לא באמת שולט בממשלתו. שראשי הממשלה אינם יכולים למנות את אנשי אמונם לשרים הבכירים. שבסוף, מה שמכתיב את מינויי השרים זה לא רצון הבוחר, זה רצון העסקן במפלגת השלטון, זה אילוצי הרכב הסיעה המנצחת, וזה הסיעות הקטנות שסוחטות תפקידים ותקציבים.
הציבור נמנע מלהשתתף בבחירות האלו, כי הישראלים יודעים שלא הם הקובעים. שהבחירה שלהם גם שולית בעיצוב פני הממשלה, גם שולית בבחירת השרים הבכירים, גם שולית בקביעת המדיניות, וגם כל-כך זמנית - עד שבתום מערכת הבחירות, מתחילה מערכת הבחירות הבאה.
הציבור הישראלי אינו אדיש. הוא מהמעורבים ומהאכפתיים בעולם. ראינו לפני חודש את העם שלנו מגויס, מתנדב, תורם, עוזר, לוחם. כשהעם מרגיש שהוא משפיע, הוא שם, הוא מעורב. אבל כשהוא יודע שמי שנבחר לא יכול לשלוט כאן, הוא אדיש.
כשהציבור שלנו למוד ניסיון שקולו לא שווה - ושהבחירה בעצם נעשית רק עכשיו, אחרי הבחירות - הוא לא נלחם ברחובות. כשהוא רואה כבר את הבחירות הבאות בפתח, הוא לא טורח להתנדב, להיאבק, להדביק סטיקרים.
שוב ושוב אנו חוזים ורואים את הצורך לבצע רפורמה שלטונית. לוודא שיהיה לנו מנצח בבחירות. מנצח ברור שיוכל להרכיב ממשלה. שיוכל לכהן 4 שנים בלי תלות יום-יומית בסיעות קטנות. שיוכל לממש מדיניות, בלי להביט ימינה ושמאלה, למפלגתו ולשותפיו, מחשש לאיבוד שלטונו.
הגיע הזמן לתת לעם את הכוח לבחור שלטון, בבחירה אחת וחדה. לבחור מנהיג. אחד. עם סמכויות ל-4 שנים. בלי חקירות, בלי משפטים. בלי קואליציה מורכבת, בלי סחיטה, בלי בחירות אחרי הבחירות. בלי מה שעכשיו אנחנו מתחילים: בחירות של סחטנות שמשניאה את הפוליטיקה.
העצוב הוא, שכתבתי את המאמר הזה אתמול, בבוקר הבחירות, כמו שיכולתי לכתוב ברוב ימי הבחירות, בטרם תוצאות. כי ההיסטוריה חוזרת.
ניסיתי אתמול להסביר ל-4 ילדיי את השיטה ולא הצלחתי. אי-אפשר. ניסיתי בלילה להסביר להם מה התוצאות. הם לא הבינו (גם אני לא). ניסיתי הבוקר לענות להם מי ניצח. אמרתי: "ציפי וביבי". הם שוב לא הבינו (וגם אני לא).
זה הרגע שבו מוטל על העם האכפתי ביותר לקחת את השלטון לידיים. לצאת למאבק לשינוי השיטה. להביא לבחירה ישירה. מיידית. ברורה. יציבה.
כי לילדים ששאלו אותי שאלות אמש והבוקר, ולכל הילדים שלנו, מגיעה מדינה. ומול כל האיומים הענקיים על קיומנו הביטחוני והכלכלי, צריך ממשלה יציבה בישראל.
* הכותב הוא מבעלי פרסום גליקמן-נטלר-סמסונוב ויועץ הקמפיין לשעבר של נתניהו.