במהלך מערכת הבחירות התקשר פעיל ותיק של הליכוד באשקלון למטה הבחירות של המפלגה בתל-אביב, וביקש לקבל כרזות של הליכוד ושל נתניהו על מנת לתלותן בעיר ולחלקן למי שיחפוץ לעטר בהן את מרפסת ביתו. "תיכנס לאתר האינטרנט ותזמין", הייתה התשובה. האיש, שאין מחשב בביתו, לא ידע את נפשו. זהו, בתמצית, סיפור מערכת הבחירות בליכוד: ההשקעה העצומה באינטרנט בניסיון לחקות את קמפיין הבחירות של ברק אובמה, על חשבון הפעילות בסניפים ובשטח.
הליכוד היא מפלגה שהנוכחות בשטח הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מפעילותה. במערכת הבחירות הזו הסניפים הורדמו. נתניהו, שהעמיד את עצמו בראש הקמפיין שלו, הקצה 7 מיליון שקל לאינטרנט בתקווה לסחוף תומכים צעירים. בפועל הדבר לא קרה. נתניהו גם הסתיר את רוב רובה של הנבחרת שמאחוריו. הליכוד זה לא רק בגין, מרידור ויעלון. גם לגדעון סער, רובי ריבלין וגלעד ארדן יש מה להציע, אך הם הוסתרו.
בכירי הליכוד שבטנם מלאה לא רק על הרחקתם, אלא על גם האופן שבו נוהל הקמפיין, שותקים עכשיו. נתניהו ירכיב כנראה את הממשלה הבאה ורובם תלויים בו. זו לא העת לומר מה הם חושבים על ניהול הקמפיין. בפועל איבד הליכוד בתוך חודשיים עשרה מנדטים. מהימים שבהם המקום ה-36 של משה פייגלין היה נראה ריאלי בסקרים, ועד מספר המנדטים שבהם זכה.
גם הפעם הצליח נתניהו לרכז סביבו לא מעט טינה, על אף שכהונתו כשר אוצר והשנים שעברו מאז איבד את ראשות הממשלה ריככו אותו.
שני הקמפיינים המוצלחים בבחירות היו של קמפיינים של פחד ושנאה. האחד, מבית מדרשו של ארתור פינקלשטיין, פגע בפחד ובשנאה לערבים; והשני, מבית היוצר של אייל ארד וראובן אדלר, פעל על בלוטות הטינה לבנימין נתניהו. הראשון העלה את ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן למפלגה השלישית בגודלה, והשני הביא להצלחתה של ציפי לבני.
זו לא הפעם הראשונה שקמפיינים של שנאה נוחלים הצלחה. ש"ס ושינוי עשו זאת בעבר, וגם ישראל בעלייה מול החרדים. מי שמצוי בהלכות קמפיינים פוליטיים, יודע שנגטיב עובד טוב יותר מפוזיטיב. החוכמה היא לדעת איפה לעצור.
השיטה או החולשה?
מאז הסתיימה מערכת הבחירות, נשמעות זעקות שבר פופוליסטיות של פוליטיקאים ועיתונאים שיש לשנות את שיטת הממשל, ובהקדם. לאנשי האקדמיה ולמחוקקים בכנסת היוצאת שטרחו ועמלו בשנים האחרונות ברצינות על רעיונות לשיפור השיטה, הצטרפו עכשיו מי שהחליטו לרכוב על הגל, כי זה כרגע הבון-טון, ומה שהציבור אולי רוצה לשמוע.
אבל לפני שממהרים לשנות את השיטה הקיימת מאז קום המדינה, כדאי לעצור לרגע ולעשות חושבים. משך שישה עשורים נעשו כאן לא מעט דברים: הסכמי שלום, ומלחמות, ורפורמות כלכליות מרחיקות לכת והינתקות מעזה ונסיגה חד-צדדית מלבנון. כל הפעולות האלה נעשו בשיטה הפרלמנטרית הקיימת, שאליה נוספה שלוש פעמים הבחירה הישירה של ראש הממשלה, בשיטת שני הפתקים. משראו הפוליטיקאים כי השיטה פוגעת באנושות בכוחן של המפלגות הגדולות, שבו לשיטת הפתק האחד. במקביל שיפרו אותה והעלו את אחוז החסימה, וכך קטן מאוד את מספרן של המפלגות בכנסת. אין בכנסת הנכנסת מפלגות בנות מנדט אחד או שניים. מספרן ירד ל-12.
לפני שמשנים שוב את השיטה, מותר להרהר האם הבעיה היא בשיטה או ברמת המנהיגים. אריאל שרון, לדוגמה, נבחר ב-2001 לראש ממשלה כשלליכוד היו רק 19 מנדטים. נתניהו חשש אז להתמודד אם לא ישונה הרכב הכנסת, ואפשר לשרון להביס את ברק. בכוח מנהיגותו יצר שרון בשתי הקדנציות שלו שתי קואליציות שונות שאפשרו לו לממש את מדיניותו - הקואליציה נגד הטרור וקואליציית הנסיגה מעזה. דקה לפני שהושבע אמונים, ביטלה הכנסת ביוזמתו את הבחירה הישירה לראש ממשלה, אף שהוא עצמו נבחר באותה שיטה. בכוח מנהיגותו הצליח שרון ליזום מדיניות ולזכות ברוב הן בקבינט, הן בממשלה, וכמובן גם לגבש רוב בכנסת.
מותר לבחון אם הפופוליזם לשינוי שיטת הממשל הוא לא כסות למנהיגות חלשה. שיפורים ושינויים מן שראוי שייבחנו ויבוצעו במשורה, גם אם נדמה שבאבחת רפורמה אחת בממשל, תשכון יציבות במערכת הפוליטית.
אם תורכב ממשלה מוצלחת שתתפקד ותזכה ללגיטימציה ציבורית ולתמיכת רוב העם, אין כל סיבה שלא תצליח למשול. יצחק שמיר, שמעון פרס ויצחק רבין הרכיבו יחדיו שתי ממשלות בשנות ה-80 וכיהנו בתפקידים השונים משך כמעט שבע שנים. הם לא חשבו רק על טובתם האישית, אלא גם על טובת המדינה.
ציפי או ביבי?
גם יריביה הפוליטיים מודים: ציפי לבני השיגה הישג אישי מרשים בבחירות. היא שידרה רעננות, פתיחות, אמונה ולהט. מי שעקב אחריה מימי הפריימריז מול שאול מופז ועד יום שלישי השבוע, ראה כיצד לבני הולכת ומשתנה. הולכת ומשתחררת. היא נטשה את הנאומים הכתובים ודיברה מהבטן, תוך שהיא משכנעת קהלים רבים שהיא הדבר הבא, שהיא התשובה לנתניהו. שרת החוץ ידעה לגייס לצדה נשים וצעירים, והצליחה לגזול מאהוד ברק ומרצ את הובלת מחנה מתנגדי נתניהו.
אבל לצערה של לבני המשטר הישראלי הוא משטר פרלמנטרי, ובסופו של דבר מי שמגבש סביבו רוב של חברי כנסת מרכיב את הממשלה. למרות ההישג המדהים שלה, אחרי שבועות שגם בקדימה היו מי שהספידו אותה, נחל המחנה שהיא עומדת בראשו מכה קשה. תומכי ההינתקות בכנסת היוצאת מנו 70 חברי כנסת, ובכנסת הנבחרת רק 55. לבני, מופז, דיכטר, שטרית ובר-און צריכים להחליט בקרוב החלטה כואבת - האם לעבור להגיש שאילתות והצעות דחופות לסדר היום מספסלי הח"כים, או להצטרף לבנימין נתניהו כשותף חשוב בממשלה.
בניגוד למערכות בחירות בעבר, הפעם לא היה מועמד לראשות ממשלה שהציע לציבור לכרות איתו חוזה. היו ראשי ממשלה שנהגו אחרת: רבין הציע ב-1992 חוזה שבו הסעיף העיקרי היה אוטונומיה לפלסטינים תוך תשעה חודשים. אהוד ברק הציע ב-1999 חוזה שבמסגרתו יצא צה"ל מלבנון, וב-2006 הציע אהוד אולמרט לציבור את תוכנית ההתכנסות שלו. לנתניהו, כמו ללבני, לא היה סעיף מרכזי בחוזה שכזה. מערכת הבחירות התמקדה באופי השונה בין השניים. ואולם, הפער בין בני בגין לדן מרידור גדול בהרבה מזה שקיים בין נתניהו ללבני. משום כך המחסום העיקרי בדרך לשיתוף פעולה בממשלה אחת הוא לא המדיניות, אלא האגו.
הריחוק ממערכת הבחירות מאפשר לאגו לשוב ולהתכווץ, וככל שיחלפו הימים ייתכן שיקל על השניים למצוא דרך לשילוב ידיים. נתניהו באמת ובתמים חפץ בממשלה רחבה. הוא ראה איך הצליח שרון באמצעות ממשלת אחדות ב-2001 לחתור ללב הקונצנזוס הישראלי. מבחינתו, שרון הוא מודל מוצלח לחיקוי. משום כך יהיה נתניהו מוכן להבטיח ללבני שמים וארץ, כולל תיקי החוץ (ללבני) והביטחון (למופז). הוא יודע שמהלך כזה עלול לפתוח לו חזית מול ח"כ סילבן שלום, אך מוכן לשלם את המחיר.
טיבן של ממשלות בישראל שהן אינן מוקמות בן-לילה. למרכיב הזמן יש תפקיד משמעותי. תחילה בהעלאת דרישות מופרכות ומופרזות, ואחר-כך בירידה הדרגתית מהעץ. זה כנראה מה שצפוי לנו גם הפעם.
ציפי או ביבי? כנראה שגם וגם.
המודל של ברק
ראשי מפלגת העבודה החליטו להוליך את אהוד ברק אחר כבוד לאופוזיציה. ברק, כדרכו של ברק, ניסה בנאומו ב-1:00 אחר חצות שלאחר פרסום מדגמי הטלוויזיה, לשמור לעצמו את כל האופציות פתוחות. גם להצטרף כשר ביטחון בכל ממשלה שתקום וגם ללכת לאופוזיציה אם לא תהיה ברירה, לראשונה מאז נטש את מושבי האופוזיציה לטובת הממשלה ב-1999. מקורבו, השר שלום שמחון, המליץ לו להודיע בנאומו שהעבודה תשרת את הציבור באופוזיציה. ברק דחה את ההמלצה. כשהתעורר בבוקר גילה שאם ילך לאופוזיציה יוכל לשמור על מעמדו כיושב ראש המפלגה, לפחות ב-14 החודשים הקרובים. לפי חוקת העבודה, בתוך פרק הזמן הזה צריכות להתקיים בחירות לראשות המפלגה, אם היושב ראש לא מצליח להיבחר לראשות הממשלה. תג המחיר של יחימוביץ', כבל ופינס היה ברור: אופוזיציה תמורת אי הדחה. ברק, שרואה את מודל שובו של נתניהו לראשות הממשלה לאחר שהוכה בבחירות וזכה רק ב-12 מנדטים, מקווה עכשיו לחקות אותו.
אגב, אותו שמחון היה זה שאמר לאחר החלטת ברק לא להתפטר מהממשלה כפי שהבטיח עם הגשת דו"ח וינוגרד, כי העבודה גוזרת על עצמה כליה אם תישאר בממשלת אולמרט.
בחלוף שנה גילה שמחון, המפוכח בפוליטיקאים במפלגת העבודה, שלמגינת ליבו - צדק. *
הכותב הוא הפרשן הפוליטי של הערוץ הראשון, ומגיש התוכנית "הכל דיבורים" ברשת ב'