זו הייתה אמורה להיות כתבת מגזין סטנדרטית ל"שישי", אבל בערוץ 10 הרגישו שיש להם חומר טוב, (בצדק), ומתחו את הפוטאג' שהביאו ממשפחת רצון המורחבת לסרט תיעודי ששודר בחמישי האחרון.
עד כאן הכל טוב ויפה, בטח שלגיטימי. אבל אז הגיע הראיון הדי-מטומטם, יש להודות, אצל שלח ודרוקר ב"שישי", שבו הציג רצון שתיים מנשותיו (שלא חידשו דבר על מה שאמרו במסגרת הכתבה והסרט), וכן הציג בעברית קלוקלת "ספר" (דומה ברמתו למצגת ה"פלאש" שהכינה עבורו אחת מנשותיו, משהו ברמת הפקה שכל ילד בבית ספר יסודי מסוגל לה) של מכתבי תודה מ"מטופלים", אורן זריף סטייל.
במוצאי שבת שבו בערוץ 10 לעסוק בחומר (לטובת צופינו הדתיים), ובראשון בבוקר כבר בישר דב גילהר בתוכנית הבוקר, על ניסיון התאבדות של אחת מנשות הרצון.
אני מבין את מצוקת ערוץ 10 ואת הרצון להפוך כל אנטרקוט עסיסי שנקרה בדרכם לארוחת גורמה של שבע מנות, אבל כמי שמעדיף, בדרך-כלל, את תוכניות האקטואליה של הערוץ, אני מבטיח להם נאמנה שאם אראה עוד פעם מיחזור של האייטם הזה, אני עובר לאל-ג'זירה - שם לפחות לא עושים כזה עניין מגבר עם כמה עשרות נשים.
"מכוניתי, אהובתי", א' 22:30, ערוץ 8
לא מעט מילים נכתבו על הקשר שבין אדם למכוניתו, או ליתר דיוק - בין גבר למכוניתו. כמי שלא היה מעולם (למעט כמה חודשים בראשית שנות ה-90 באוסטרליה הרחוקה) בעליו של רכב בן יותר משני גלגלים, אני מודה שאף פעם לא הצלחתי לפתח הבנה לקשר העמוק הזה, למעט בשני מובנים: הפונקציונלי וה"שופוני". כלומר, כטיפוס עירוני, אני יכול להבין למה אנשים צריכים רכב, וכגבר (ומה לעשות שאצל רובנו נשאר שריד לאותה תכונה תרנגולית) אני יכול להבין למה חשוב לנו שהרכב יעיד על בעליו, וגם כאן רק במבחן התוצאה. קל יותר להרשים בת-זוג מזדמנת עם ג'יפ חדיש, מאשר עם דייהטסו שרייד מודל 92'. כל מה שקורה בין גברים למכוניותיהם מנקודה זו והלאה, הוא כמעט נשגב מבינתי.
משום כך היה לי מוזר לצפות ב"מכוניתי, אהובתי" שבה נראים אנשים, נורמלים ממבט ראשון, כשהם על סף קיום יחסי מין עם כלי הרכב שברשותם. ממש כך. אמנם הערצתי לגלי הפח המתנייעים, היא כאמור, מתונה יותר. אך בכל זאת, בעקבות הסרט הזה, החלטתי לעשות מעשה וניגשתי אל הרכב המשפחתי (מאזדה 5 של האישה מהליסינג. כלומר, המכונית מהליסיניג), ליטפתי ברכות את הדש-בורד, והסברתי לה שלמרות חיבתי הרבה אליה, מוטב שנישאר רק ידידים.