עמותת "קרן גד" הוקמה למען שיפור, קידום וטיפוח הליכות אדיבות ונימוסים בחברה הישראלית. את העמותה הקימה בשנת 1985 מרים קורנפלד, על-שם בעלה גד. לו ידעו בני הזוג קורנפלד מה היה עולה בגורלה, ספק אם היתה מרים מורישה לה את כל נכסיה.
בית המשפט המחוזי בתל-אביב חייב את חברי ועד העמותה, עו"ד עמוס נצר וחווה אייזיק, להשיב לקופתה כ-163 אלף שקל שנטלו ממנה שלא כדין (ובחוסר אדיבות).
"בכל שנות פעילותם", פסקה השופטת ורדה אלשיך, "לא טרחו נצר ואייזיק לעשות דבר וחצי דבר לקידום מטרותיה של העמותה והזניחו את נכסיה משך תקופה ארוכה. ההיפך הוא הנכון; נראה כי הם עשו כל שביכולתם כדי לנצל את כספי העמותה ואת המבנה המשפטי שלה לצורכיהם האישיים, תוך שהם מאשרים לעצמם (פשוטו כמשמעו) משכורות גבוהות ובלתי מוצדקות, שהיו גבוהות מסך הכנסות העמותה. זאת ותו לא. קידום מטרות העמותה - אין; השאת רווחי העמותה מנכסיה - אין; הגדלת משכורות חברי ועד העמותה - יש ויש! ונשאלת השאלה, האין זה לעג לרש, כאשר מדובר בעמותה שבין מטרותיה 'קידום האדיבות והנימוסים בחברה הישראלית'"?
ב-2006 הוצא צו לפירוק העמותה, לאחר שנקבע כי במקום לקדם את מטרותיה, פעלו חברי הוועד נצר ואייזיק להעלות רטרואקטיבית ובאופן משמעותי את שכרם, באופן שהשכר (750 דולר לחודש) עלה על הכנסותיה של העמותה. זאת, בניגוד להנחיות רשם העמותות בעניין טווח השכר של חברי ועד עמותה.
באמצעות עו"ד מירית כנרי ביקש רשם העמותות שברשות התאגידים למנות לעמותה מפרק, כדי שניתן יהיה לתבוע מחברי הוועד להשיב את הכספים. המפרק שמונה, עו"ד אהד בתרון, סבר כי עקרונית לא מגיע לחברי הוועד כל שכר בגין פעילותם, אך בבקשתו תבע להורות להם להשיב לעמותה רק סכומים ששולמו מעבר לסכומי המקסימום שבהנחיות רשם העמותות.
בית הלל
השופטת אלשיך ציינה כי מקובלת עליה עמדת רשם העמותות והכנ"ר, לפיה המפרק יכול היה לתבוע את ההפרש בין השכר שנמשך לבין סכומי המינימום שבהנחיות הרשם, ואף לתבוע מהם פיצוי כספי על כל הנזקים הכספיים שנגרמו לעמותה בגין מעשיהם ומחדליהם (למשל בגין אי-השכרת שתי דירות שהורישה המייסדת לעמותה ועמדו ריקות במשך שנים). "המפרק פעל כדרכו של בית הלל, וכימת את סכום תביעתו באופן המקל ביותר", ציינה.
בתגובה על פני 15 עמודים שהגישו באמצעות עו"ד עודד קריב, העלו נצר ואייזיק שורה של טענות סף וטענות משפטיות בדבר תוקף הנחיות רשם העמותות, ובחרו שלא להגיב לגוף הבקשה ולא להציג גירסה עובדתית משלהם. לאחר שטענותיהם נדחו, הם חויבו להשיב כ-163 אלף שקל, ואף חויבו ב-15 אלף שקל הוצאות המפרק והכנ"ר ושכר-טרחתם. (פש"ר 1659/03).