אלוהים שברא את הורבינק, לא נתן לו חיים. הוא זרק אותו מבטן אמו אל השלג של אושוויץ, שם שרד באופן פלאי שלוש שנים, עד שלקח אותו חזרה עירום, נכה ומעונה. אדולפו גרסיה אורטגה נתן לו חיים. הוא קנה להורבינק ימי הולדת, משפחה, עבר, הווה, ועתיד מתמשך. הוא ברא מחדש את חייו הקצרים בספר שזכה לביקורות נלהבות.
אורטגה, 50, "האיש שקנה ימי הולדת", הוא דמות מרכזית בחיי התרבות בספרד. הוא סופר, משורר מוערך, מתרגם, מבקר ספרות, יועץ לשר התרבות הספרדי לשעבר, ועד לפני זמן קצר מו"ל הוצאת "סייש בראל" היוקרתית. אורטגה נולד בוויאדוליד שבספרד ב-1958 למשפחה נוצרית שכדבריו: "אני מדגיש - ההורים שלי לא יהודים ואין לנו עבר יהודי במשפחה", ובכל זאת בחר לכתוב ספר על ילד יהודי שנרצח באושוויץ, אחרי שגילה את שמו, (יותר נכון את כינויו) בספרו של פרימו לוי "ההפוגה".
מילדות עניינו אותי יוצרים יהודים
יריד הספרים הבינלאומי בירושלים, שזימן לכאן את הרוקי מורקמי (היפני) זוכה הפרס, ואת ארי דה לוקה (האיטלקי), הוא הזדמנות נאותה לאורטגה, הספרדי ידיד ישראל, להגיע לכאן זו הפעם השנייה. במכון סרוונטס בתל-אביב, שמארח אותו, הוא מתראיין בצניעות חריגה על רקע הנוף התרבותי שכה הורגלנו לו, ומספר על הקשר המפתיע בינו לבין היהדות.
"כבר מילדות עניינו אותי אמנים ויוצרים יהודים. בגיל 13 הכרזתי על עצמי כיהודי, והמצחיק הוא שכל הילדים קיבלו את זה בטבעיות: הוא אומר שהוא יהודי אז הוא יודע מהו. לאורך השנים המשכתי לפתח את העניין שלי בעולם היהודי, ובערך בגיל 20 קראתי את פרימו לוי, והדמות של הילד הזה, הורבינק, משכה את ליבי. כעבור שנה בערך הבנתי שאני הולך לכתוב עליו, ואז הרגשתי כמו מדיום. אבל רק בגיל 42 כתבתי את הספר".
*גדלת בספרד של פרנקו. איך בתנאים האלו של דיקטטורה הגעת להתעניין ביהודים?
"להתעניינות ביהודים, בקרב האינטליגנציה הספרדית, לא היה קשר למגע עם יהודים, כי הקהילות היהודיות המעטות והקטנות של שנות ה-60, היו מאוד מכונסות בעצמן, שזה ככה גם היום, כך שזה לא נבע מהמפגש עם היהודי עצמו. בשנות ה-70, הדיקטטורה התרככה קצת והתחילו להגיע יותר ספרים מחו"ל, שמהם אפשר היה ללמוד על עולם היצירה היהודי וגם על מה שקרה בשואה. אבל שוב, זה לא ממגע ישיר עם יהודים. עד שכתבתי את הספר לא הכרתי מקרוב ולו יהודי אחד".
לקבוע אמת דרך מטפורה
"האיש שקנה ימי הולדת" מבוסס על סיפור אמיתי, שאותו, כאמור, הזכיר פרימו לוי, ויש בו עשרות עובדות היסטוריות מצמררות, בכתיבה שהיא בחלקה כמעט דוקומנטרית, חלקה פרוזה לירית, חלקה פילוסופית, אבל כל כולה מבוססת על אמת, מה שמזכיר בהיפוך את דברי מורקמי מפתיחת היריד: "באתי היום לירושלים כסופר, כאדם שמלאכתו היא טוויית שקרים".
אורטגה, שכל נוכחותו אומרת עדינות ואנדרסטייטמנט, מנסח את הדברים קצת אחרת: "הציר הזה של אמת-שקר הוא הספק הנצחי של כל הסופרים, לא רק שלי. בעיניי המילה 'שקר' קצת חריפה מדי. אני מעדיף ביטויים כמו 'העמדת פנים' או 'התחזות', כפי שניסח אותן פרננדו פסואה המשורר הפורטוגלי הגדול. זה לא שקר. זו דרך לקבוע אמת דרך הייצוג שלה. דרך מטפורה. כמובן שהעובדות ההיסטוריות הקשות הן אמיתיות. וזה המקום להגיד שהמספר הספרדי (הקול המספר בספר) הוא פיקציה, הבנות שלו הן פרי דמיוני, למרות שיש לי שתי בנות, והנסיעה לגרמניה - מעולם לא עשיתי אותה. אבל דרך הדמות הזו רציתי לייצר סבירות. דרך הפיקציה - להעביר את המטפורה שבסיפור".
על הספר היפה להפליא והנורא הזה כתב הסופר אנטוניו מוניוס מולינה (שבעצמו התכתב עם פרימו לוי בספרו "ספרד"): "זהו סוג חדש של רומן שבו הסופר משתמש בדמיון כיידע, וממלא אחר תפקידיו המופלאים ביותר של ז'אנר ספרותי זה, שגיבוריו אנשים חסרי שם וחסרי קול, ומספר את מה שלא ניתן לספר, את הזוועות שאנחנו בני האדם מסוגלים לעולל". זהו ספר שזורק את הקורא לתוך פרצי בכי פתאומיים, לופת את ליבו ביסורי כאב כמעט פיזיים, ומדיר שינה מעיניו.
*איך התמודדת עם הכתיבה?
"קודם כל זו הייתה התמודדות טכנית. כשנכנסתי לחדר כדי לכתוב חייתי את זה. כשיצאתי מהחדר, הנחתי מאחורי את הסיפור כדי להמשיך לחיות. בהתחלה בכלל לא רציתי להכניס את אושוויץ. רציתי לספר סיפור כדי לייצר גלעד לזכר הורבינק, ולזכר מיליון ילדים שנרצחו. רציתי לספר סיפור אהבה ולהתמקד בו, מה גם שהנחתי שבשנת 2005 (כשהספר יצא) כולם יודעים מה היה שם. ואז, שמתי לב שאני עושה הכל כדי לעקוף את אושוויץ, והבנתי שזה ייתפס כמעין התחכמות ושזה לא יילך. אז החלטתי לקחת את הקורא איתי לתוך התהום. הסתבר בדיעבד שבספרד לא מכירים את השואה. היו תגובות: 'מה, ככה זה באמת היה?' או, 'לא הגזמת קצת?' שזה אומר שזו החלטה נכונה. דבר נוסף שעזר לי לא ליפול ולהמשיך לכתוב, היתה המחשבה שבאמצעות הספר אעשה פה איזה צדק. קטן. אבל צדק. וזה נתן לי כוח".
"במהלך הכתיבה, עם הניסיון להיכנס לראש של האנשים, הגעתי לסצנה שבה ההורים צריכים להפשיט את הילדים לפני שהם מכניסים אותם לתאי הגזים ואז עצרתי. לא יכולתי. זה היה מעבר למילים. זה פרק שנגמר מאוד קצר כי כל מילה תהיה אבסורד. אני לא מסוגל. גם לא בדמיון של סופר".
*איך הספר התקבל בספרד?
"זה הספר הראשון שלי שאני מקבל עליו תגובות אישיות וזה מחמם את הלב. נוצרה מעין שותפות ממתיקת סוד ביני לבין הקוראים שרוצים כל-כך להכיר אותי באופן אישי. אני גם מרגיש שנוצר חוזה ביני לבין הילד הזה, חוזה שאומר; 'אני נתתי לך עתיד ואתה מביא לי קוראים. טובים'. ויש לי גם תחושה של משולש: הורבינק, פרימו לוי ואני, שיש לנו מטרה משותפת. הספר תורגם לאיטלקית, לפורטוגזית, לעברית ועומד להיות מתורגם לאנגלית. לשבת פה, בישראל, ולהתראיין על הספר הזה גורם לי המון אושר".
לא מסתיר את עמדותיו
לתפקיד המו"ל של אחת מהוצאות הספרים החשובות והיוקרתיות בספרד, הגיע אורטגהבמקרה. אחרי שכתב ביקורות ספרים במוספי התרבות והתמחה בפרוסט, פנו אליו לערוך כתבות על כדורגל. "אמרתי: 'טוב, קודם פרוסט - עכשיו כדורגל. ונהייתי מומחה גם לכדורגל'". לפני תשע שנים הגיעה הצעה מ'סייש בראל' שהיתה קצת בשקיעה והרמתי את הכפפה. אני חושב שהצלחתי להעלות את ההוצאה. העובדה שאני כותב עזרה לי מאוד, כי הסופרים העדיפו מישהו שמבין אותם. אני לא רוצה להתגאות יותר מדי, אבל הצלחתי להביא ל'סייש בראן' סופרים מצויינים כמו מולינה וכמו דויד גרוסמן, בזכות העובדה שאני גם סופר. היום אני כבר לא מו"ל. אני כן עורך טקסטים בהוצאת 'ויגו פלנטה' מה שמאפשר לי לחזור למקור שלי - להיות סופר. ולזה אני מקדיש את רוב זמני".
*מה מצב המו"לות בספרד?
"המשבר נמצא בספרד כמו בכל מקום. אבל המוצר התרבותי שהכי פחות נפגע מהמשבר הוא דווקא הספר. יש אפילו ירידה במכירת בירה אבל לא במכירת ספרים. מה שכן, גדל הפער בין ספרות איכות לרבי-המכר. ספר שמכר נגיד מיליון עותקים, ימכור עכשיו שני מיליון, אבל ספר שמכר 3,000 עותקים, מוכר עכשיו 200. כלומר, אין ירידה ברכישות ספרים אבל יש התלכדות סביב רבי-המכר".
אי אפשר שלא לדבר על עיתוי יריד הספרים שלאחר "עופרת יצוקה" ותוצאות הבחירות בישראל. אורטגה ("כשפרנקו מת הייתי שייך לאיזה תא קומוניסטי ואפילו חשבתי להיכנס לפוליטיקה"), מגיע לארץ שהיא כמעט מוחרמת בתנועות השמאל העולמיות, ועולה השאלה אם לא הופעלו עליו לחצים כדי למנוע את הגעתו.
"לא הסתרתי ואני לא מסתיר את העמדות הפרו-ישראליות שלי. התקשרו אליי אנשים, בעקבות מה שקרה בעזה, ואמרו; 'אתה רואה! הם גרועים בדיוק כמו שאנחנו אומרים, ואפילו יותר מאחרים! איך אתה מגן עליהם?' אבל מה שמסמר שיער יותר מכל, זו העובדה שהאירועים בעזה הוציאו החוצה ונתנו לגיטימציה לאנטישמיות שהיתה מודחקת. כי לא ידעו על קיומה, או כי התביישו. אני מאוד מוטרד מגל האנטישמיות הזה".
*איך צומחת אנטישמיות בארץ שאין בה יהודים?
"בעיה ראשונה, לדעתי, היא האנטישמיות החדשה שבהחלט מיובאת מהאיסלם ומהמוסלמים באירופה. היום אי אפשר להעביר ביקורת על המוסלמים כי יאשימו אותך בקסנופוביה (שנאת זרים) וגם כי כל מהגר הוא מצביע פוטנציאלי לעוד כמה שנים, אז פוחדים להפסיד קולות.
"הבעיה השנייה היא בורות מוחלטת, שעושה משוואה בין ישראל, ארצות-הברית, קפיטליזם, פלסטינים, סוציאליזם. ומי שהוא בור בוודאי שיהיו לו דעות מטומטמות. הבעיה השלישית, שאותה רואים אצל סופרים מסויימים, מין ערבוב של מושגים מימי הביניים (כי אין יהודים בספרד). האמירה 'יהודים טובחים פלסטינים' מזכירה את עלילות הדם. פורחים הסטריאוטיפים הכי בסיסיים על יהודים (על כסף, ועל איך שהם נראים, והרי אין שם יהודים). אלה שלוש הבעיות שלא מאפשרות היום לאירופה ולשמאל האירופי להסתכל על ישראל כמדינה שווה, והופכות אותה למדינת עולם שלישי בעיניהם. זו הסיבה למה אירופה בשום אופן לא יכולה לתווך בשיחות שלום במזה"ת".
אורטגה מדבר על הראייה הפשטנית ועל תפיסת השחור-לבן של הממשלה הספרדית הנוכחית, מלגלג על שמחת השמאל האנטישמי ככל שעלה מניין המתים הפלסטינים, אבל גם מסייג ואומר שלא כולם אנטישמים ושהשכל הישר יגבר. אולי בזכות התקווה הזאת הוא מתכוון להוציא את ספרו החדש שהוא מסיים בימים אלו ושמו "מפת החיים".
אורטגה: "זהו רומן עב-כרס ומאוד שאפתני, שייצא בספטמבר. סיפור אהבה בין שני ניצולי התקפת הטרור של ה-11 במרץ במדריד, שחייהם מצטלבים בדרכו של טרוריסט העומד לבצע עוד פיגוע. יש ברומן מרכיב פנטסטי מאוד חשוב. מופיע בו מוחמד ועלייתו לשמיים, יחד עם המלאך גבריאל. יש שם דה-קונסטרוקציה של עליסה בארץ הפלאות יחד עם פסוקי השטן של סלמן רושדי. הספר הזה עלול לסכן את החיים שלי, והוא הימור גדול. אבל אני מפרסם אותו".
והוא מסיים בחיוך: "ואם ירדפו אותי (כמו את סלמן רושדי. א.ס.) זו תהיה הזדמנות לבוא לישראל". *