לא ברור אם במקרה, או שזה הפך לתופעה, אבל המועמדויות הראשיות לאוסקר השנה, היו לסרטים שהתסריטים שלהם מבוססים על ספרים. "נער קריאה" / ברנהארד שלינק, "חלון פנורמי" / ריצ'רד ייטס ו"נער החידות ממומביי" / ויקאס סווארופ.
אז אחרי ספירת הפרסים, כדאי לחזור להבדל בין ספר לתסריט, ולבעייתיות הגדולה בהעברת סיפור מפורמט של ספר, לתמונות זזות ומדברות על מסך. כי מה שמאפיין פרוזה בעיקר, אלו הרהורים, מחשבות, הגיגים, שלא לדבר על זרם תודעה כזה או אחר. מה שמאפיין סרט זה אקשן ודיאלוגים. אין דרך להעברת מחשבות או רגשות מלבד Voice over או Flash back - שתי טכניקות מסורבלות שאם לא משתמשים בהן באיזה טריק תסריטאי מבריק הן די מלאכותיות.
דבר נוסף הוא סגנון הכתיבה שספרים רבים נשענים עליו, עד שהוא הופך לתמצית שהיא האמנות שבספר (דוגמת "חמדת" טוני מוריסון, או "לוליטה" ולדימיר נבוקוב, שבאמת כסרטים נכשלו שניהם כישלון חרוץ). הדרך היחידה להתגבר על הבעיה, היא לתת פרשנות תסריטאית שתוביל את הסרט למחוזות אחרים (זו גם הסיבה היחידה, לדעתי, להפוך ספר לסרט). דוגמאות אופייניות להצלחה, הן הפרשנות התסריטאית המבריקה של הארולד פינטר ל"אהובת הקצין הצרפתי" - ג'ון פאולס (ספר שטכניקת הכתיבה שלו, היא זו שיוצרת את הקסם), או האינטרפרטציה החופשית של ג'ון מיליוס ל"לב המאפליה" - ג'וזף קונרד, שהפך את הנובלה המדוברת לסרט המופתי "אפוקליפסה עכשיו". לעומת זאת, את "לא ארץ לזקנים" קורמאק מקארתי כתב בסגנון שמתקרב עד מאוד לטכניקת תסריט, ולכן כשהאחים כהן הפכו אותו ל"ארץ קשוחה", לא היה כמעט סיכוי שהתוצאה תיפול מהמקור.
הבעיה העיקרית בשתיים מהמועמדויות השנה: "נער קריאה" ו"חלון פנורמי", היא שמלבד משחק מרהיב וקסטינג מרתק, אין כל פתרון תסריטאי שמוסיף או נותן פרשנות חדשנית לספרים. גרוע מזה, בגלל מגבלות הז'אנר, התסריט בשני המקרים נוטל את הנשמה מתוך הפרוזה (המבריקה בשני הספרים) ומשאיר תרגום שהוא אמנם אחד לאחד, אבל מרוקן מתוכן ומערך מוסף. מאחר ש"נער החידות" אינו ספרות מופתית ובשל העובדה המשמחת שהבמאי דני בויל לקח אותו למחוזות מרהיבים בטכניקת הבימוי - אין כאן נפילה, ובסך הכל נוצר סרט חינני עד מאוד. כל זה מביא אותנו להערת אזהרה: שום טכניקה לא יכולה להחליף נשמה. *