גם אחרי שהקריאה בו מסתיימת, קשה להחליט מה הוא בדיוק ספרו החדש של עמוס עוז, "תמונות מחיי הכפר": האם הוא ספר סיפורים משעשעים-מרירים על בדידותו ועליבותו של האדם בעולם? האם הוא אלגוריה על המצב הישראלי? או אולי קינה קודרת על חברה שנאכלת בריקבון? בכל מקרה, זה אחד הספרים המדכדכים של עוז, שמותיר את הקוראים בתחושה מסוימת של ריקנות.
אולי כדאי להתחיל בנקודה חיובית: יש חיים אחרי "סיפור על אהבה וחושך". הרומן האוטוביוגרפי המונומנטלי של עוז פורסם ב-2002, ומאז לא השתתק הסופר, אלא שב ופירסם כמה ספרים, בהם "חרוזי החיים והמוות" וכעת "תמונות מחיי הכפר" - שני ספרים המורכבים מסיפורים קצרים שנכרכים זה בזה. עוז חזר למלאכת הסיפור הקצר, אותו ז'אנר נטוש שהוא אולי מלאכתו הראשונית של הסופר, האיש שתפקידו לספר סיפורים.
נדמה שעוז ממשיך בספר הזה את הקו שהתחיל בו דווקא לפני "סיפור על אהבה וחושך" - מין כתיבה עדינה ומתבוננת שהחלה ב"אותו הים", אחד מספריו היפים ביותר. שם התבונן עוז (אמנם בחרוזים) בדמויות בודדות, עצובות, מחפשות: ריקו שהתייתם מאמו ונסע למזרח, דיתה אהובתו שנשארה כאן, אביו האלמן ששותה תה עם ידידה.
אחר-כך, ב"חרוזי החיים והמוות", המשיך עוז את ההתבוננות הזאת בבני אדם: ריקי - המלצרית המצודדת, יובל דהאן - הנער הבודד שכותב שירה, עובדיה חזאם - העסקן התוסס, ששוכב עכשיו באיכילוב, גוסס מסרטן.
אלא ש"אותו הים" ו"חרוזי החיים והמוות" היו מנוקדים בבהרות של חסד וחמלה. לעומת זאת, "תמונות מחיי הכפר" חסר את נקודות האור האלה. רוב הסיפורים בו נדמים לחלום אפל ומסויט, והדמויות בו - איך לומר, מגוחכות עד כאב. בספר הזה עוז לא חס על הדמויות שלו; הוא נטפל אליהן היטפלות גוגולית משועשעת, לא עוזב לרגע את ריחות הגוף העזים שלהן, את בגדיהן המרושלים, עורן הצפוד, את בדידותן, עליבותן, חוסר מודעותן.
חורבות וחרדות
הספר מתאר את חיי הכפר הבדיוני תל אילן שבחבל מנשה - כפר שהוקם לפני 100 שנה בתנופה ציונית. רוב בתי המייסדים כבר נהרסו כליל, ועל חורבותיהם נבנו וילות רבות-מפלסים וצימרים לעשירים. תושבי הכפר נטשו מזמן את ענפי החקלאות ועברו להתפרנס ממכירת יינות ביתיים, זיתים תוצרת בית, גבינות משק, תבלינים אקזוטיים, מגלריות עם עבודות מקרמה ופסלי חימר של האמנים המקומיים, וכמובן מריהוט וחפצי אמנות מהמזרח. מדי שבת משתרכת שיירת מכוניות ארוכה של ישראלים אל חנויות הכפר.
בין תושבי המקום נמצאים הח"כ לשעבר פסח קדם - זקן נרגן שאינו שוכח ואינו סולח; בתו האלמנה רחל פרנקו - מורה לספרות; הסטודנט הערבי עאדל, שגר בביקתה בחצר ביתם; אברהם ודליה לוין, שמארחים בביתם ערבי שירה בציבור (הם איבדו את בנם היחיד שהתאבד בירייה), ויתר דמויות בודדות, אטומות, מפורדות.
את גיבורי הספר, כמו גם את קוראיו, מלווה איזו תחושת אי-נוחות, מין חרדה עמומה מפני משהו הרוחש מתחת לפני השטח ומאיים להתפרץ. בסיפור "חופרים" שומע פסח קדם בלילה קולות של נקישות וחפירות מתחת ליסודות הבית. הוא חושד בסטודנט הערבי, אבל גם עאדל שומע אותם קולות. ואילו רחל פרנקו מסרבת לשמוע, בטוחה שאביה ועאדל מדמיינים.
אין בספר כמעט תא משפחתי אחד תקין. רוב גיבוריו הם אלמנים, הורים שכולים, רווקים, גרושים, הורים לילדים שעברו לחיות בחו"ל. והמצב הישראלי - הו המצב הישראלי, זועק מכל עמוד. כאילו נכתב הספר באותה תחושת בהילות המאפיינת את גיבור הסיפור האחרון, "במקום רחוק בזמן אחר", ששולח תזכירים דחופים למושל, ומתריע מפני סכנת כליה המרחפת מעל אוכלוסיית המחוז הנחשל הזה.
אומללות מהנשמה
ב"חופרים" כותב הסטודנט הערבי עאדל ספר שמשווה בין הכפר היהודי ובין הכפר הערבי בישראל. פסח שואל אותו מה יש לו להשוות. "להשוות כדי להראות שאנחנו הגזלנים ואתם הנגזלים? לחשוף את פרצופנו המכוער?" אבל עאדל עונה בסבלנות: "לא כל-כך מכוער. אולי יותר, ככה, אומלל". גם הפרצוף של הערבים, אומר עאדל, אומלל, אבל בכל זאת יש הבדל: "האומללות שלנו, זה גם בגללנו וגם בגללכם. אבל האומללות שלכם זה מהנשמה".
"תמונות מחיי הכפר" נקרא כמו אלגיה. הוא לא מציע מבט של תקווה או פתרון למצב הקיומי או הישראלי. אולי מפני שספר אינו חייב להציע משהו כזה; אלה הם החיים, זה טבעו של העולם והאדם - להיוולד, להירקב ולהתכלות. מין אמת בודהיסטית פשוטה כזאת.
אבל אם זו אמת בודהיסטית, למה היא לא מביאה איתה הקלה? למה, כמו שקרה לספרנית עדה דבש, כשחזרה בערב לביתה הריק ובהתה במסך הטלוויזיה, זולגות הדמעות מעצמן, סתם כך, בלי סיבה מיוחדת?
הספר משאיר אחריו טעם של אכזבה, אבל מי שרצף יצירתו של עוז חשוב לו, כדאי שיקרא גם את החוליה הזו בשרשרת, שתיקונה עדיין מחכה לה. *