בימים אלה מוצאים רבים את עצמם, שלא בטובתם, בצומת דרכים בקריירה. הרוב המכריע חורש את מודעות הדרושים בתחום הרלבנטי לעיסוקו. מעטים יחסית משתעשעים ברעיון לנצל את המומנטום ולעבור לתחום חדש לגמרי, להמציא את עצמם מחדש. אבל יש מי שלא מחכים למשבר עולמי כדי להחליף קריירה, וגם לוקחים את זה אל הקצה - לשתיים-שלוש קריירות ואף יותר. כיום הם יכולים להיתלות באילן גבוה: גם ברק אובמה, נשיא ארצות הברית, דילג בחייו המקצועיים בין תחומים שונים בטרם נחת בחדר הסגלגל - הוא עבד כרכז קהילתי, כעורך דין, לימד באוניברסיטה, ניהל תיקי השקעות, ועמד בראש מערכת כתב עת יוקרתי. יש להניח שגם הקריירה הנוכחית שלו איננה האחרונה. האם מדובר באנשים ששואפים למצות את פוטנציאל הכישרונות החבוי בהם, או שמדובר בקושי אישיותי להתמיד?
אייל מרון (36) היה רק בן 22 כשפתח בניו יורק, יחד עם חבר, בית ספר לאמנות לחימה ישראלית. למעשה, זה היה שדרוג של הקריירה הצבאית שלו, כאחראי על קרב מגע בנח"ל. "לימדנו את האמריקאים הגנה עצמית והיינו להיט", הוא מספר. "אבל אחרי שנתיים וחצי התחלתי להתגעגע הביתה, וגם הרגשתי שמיציתי את התחום. רציתי שינוי". מרון חזר ארצה והתחיל לעבוד בחברת תרופות. הוא התקדם שם לקריירה שנייה, כמנהל מכירות אזורי, אבל מקץ חמש שנים סיפר לו חבר על מקום קטן שמתפנה בתל אביב. מרון נפרד מהתרופות, ויחד עם החבר, ללא כל ניסיון קודם, פתח ביסטרו שכונתי שנקרא טשרניחובסקי 6. גם בתוך העסק המשיך מרון להתגלגל בין קריירות, הפעם - למטבח: "התחלתי כבעלים וכמנהל המסעדה, אבל תוך כדי עבודה הבנתי שאני בעצם נשאב למטבח, ששם האהבה האמיתית והתשוקה שלי. התחלתי לקרוא ולחפש חומרים באינטרנט, לבשל ולפתח מתכונים".
ערן נדן, פסיכולוג ארגוני וקליני המלווה תהליכי שינוי אינדיבידואליים ובארגונים, מנסה לאפיין אנשים מסוג זה: "הם צריכים להיות בעלי סבילות גבוהה לעמימות, ויכולת להכניס את עצמם במודע למצבים של חוסר ודאות, להשליך את עצמך ממקום נוח למקום לא נוח. אלה אנשים בעלי יכולת לקיחת סיכונים, וגם ביטחון עצמי גבוה". אנשים אלה מתמקדים, לדבריו, בחזון, ולא במה שהושאר מאחור: "רוב האנשים עושים שינויים בחיים כשהם מגיעים לנקודת אין מוצא - לא יכולים יותר," מסביר נדן. "אבל את האנשים הללו מנחה ההליכה למקום חדש".
מה מדליק את אימא ואת אבא
לנה שטרן, 58, אלמנתו של ח"כ ד"ר יורי שטרן, נמצאת כיום בקריירה הרביעית שלה במספר. את הראשונה - כלכלנית - לא ממש בחרה. "בגיל 22 סיימתי תואר שני בכלכלה פוליטית באוניברסיטת מוסקבה, ועבדתי שש שנים במכון לסטטיסטיקה, בתחום שהיה מנוגד לחלוטין להוויה שלי", היא מספרת. "אימא שלי כיוונה אותי לשם כי זה היה משלח ידה, יחד עם שיקולי כדאיות, ומה שהיה פתוח בפניי כיהודייה".
לדברי ד"ר אורניה יפה ינאי, פסיכולוגית קלינית ותעסוקתית, מקימת מכון "אדם" לייעוץ למשאבי אנוש ומחברת רב המכר "לכל אדם יש שביל", הבחירה הראשונית של רובנו באמת איננה בחירה חופשית, אבל גם השלבים הבאים גלומים בנו מלכתחילה. "כל הדנ"א נמצא שם כבר בלידת האדם, והרשות נתונה מה להוציא ומה לא", אומרת יפה-ינאי. "חלק ממה שאנחנו עושים הוא תוצאת המורשת הגנטית והפסיכו-גנטית, מה היו הציפיות מאיתנו, על מה מדברים ביום שישי, מה מדליק את אימא ואת אבא". לדבריה, הפוטנציאל למימוש ביותר מכיוון אחד נמצא בכולנו. "לאדם יש הרבה פנים, ואם נצרף לכך את העובדה שרובנו בוחרים בתחום העיסוק שלנו בגיל מאוד צעיר, כשהמודעות שלנו לגבי עצמנו עדיין אינה גבוהה, הרי כמעט מתבקש שכפי שנשתנה ישתנו גם צרכינו ומאוויינו, וגם תחום העיסוק שלנו".
ואמנם, בד בבד עם השינוי הקיצוני שעמד להתחולל בחייה, כשהחליטה יחד עם בעלה לעלות לישראל, הבינה לנה שטרן גם שהיא לא רוצה לעבוד יותר עם מספרים. מודעה שראה יורי בעיתון על קורס סידור פרחים יפני הייתה השלב הבא, אף שהפרקטיות הייתה מוטלת בספק. "כשהגענו ארצה, מצאתי את עצמי מסתובבת בחנויות פרחים ומציצה", מספרת שטרן. "הלכתי ללמוד סידור פרחים, הייתי היחידה בשיעור שאמרה שזה המקצוע שלי, לא תחביב. די מהר התחלתי לעבוד כשוזרת פרחים במלון פלזה". יום אחד נחתה בחיקה הצעה להיות מעצבת הפרחים הראשית של בית הנשיא בירושלים, ובהמשך פתחה שטרן סטודיו מצליח, ובו לימדה שזירת פרחים, עיצבה פרחים לאולפני טלוויזיה, והשתתפה בתערוכות בינלאומיות. עד שהרגישה שמיצתה את התחום. "הרגשתי שהמקום הזה כבר לא שייך לי יותר, התרחקתי ממנו". המעבר לקריירה מספר שלוש אירע, למעשה, כפועל יוצא מסיומה של קריירה מספר שתיים. "אחרי סגירת הסטודיו חוויתי משבר והלכתי לטיפול בפסיכודרמה, והטיפול עזר לי להבין שאני צריכה לעשות שינוי דרסטי בחיים. התחלתי ללמוד איזון גוף-נפש במכללה לרפואה משלימה. הייתי כבר בת 49, ועוד תהיתי איך אני אתפרנס, אבל הרגשתי, מבחינה אישית, רנסנס מדהים. לא היה לי ברור בהתחלה שזו דרך מקצועית חדשה, כי התייחסתי לזה כאל למידת עצמי. אחרי שנה בלימודים כבר חיברתי מדיטציה ראשונה שלי, מדיטציית פרחים - חיברתי בין העולמות". שטרן החלה להעביר סדנאות, גם בשפה הרוסית, ותוך שהיא ממשיכה ללמוד תחומים שונים ברפואה הוליסטית, פתחה גם קליניקה והחלה לטפל באנשים.
בשנת 2006 התגלתה אצל יורי, בעלה, מחלת הסרטן, ולנה החלה לטפל בו, יחד עם קולגות. "היה ברור שהטיפולים הם מה שגרם ליורי להיות חיוני עד הימים האחרונים, וחייכני ומתקשר. עם הניסיון הזה חשתי שאפשר לעשות משהו למען האחרים. עם מותו של יורי נולד הרעיון של הקרן והמרכז לסיוע הוליסטי לחולים אונקולוגיים ע"ש יורי שטרן: שישים מתנדבים שעושים טיפולים בבתי החולים". מאז מותו של יורי התקשתה לנה לחזור לטפל פרטנית, אבל הפכה למטפלת ולתומכת של מתנדבי המרכז, ודואגת לקיים הדרכות וקבוצות תמיכה ולשמור על קשר רציף עם החולים - "וזה הגלגול הרביעי שלי, שדרש ממני להביא את עצמי אל קדמת הבמה, גם מבחינה ציבורית. אני יו"ר העמותה של קרן יורי שטרן, אני מתעסקת גם בניהול".
מחפשת משהו מדויק
יפה ינאי מאמינה ששום שלב בדרך אינו מקרי: "את כל הדברים שאדם עושה הוא אוסף בסל. כל חלק מהפאזל הוא רלבנטי וחשוב בהגשמה".
רבקה זיו, 43, מסכימה. היא, אם לארבעה, מפעילה את מרכז ליריקה לייעוץ וללמידה לילד ולהורה. "כל העשייה שלי לאורך השנים בנתה אותי, גם יצירתית וגם עסקית, גם שיווקית וגם ניהולית. ההתבשלות שלי, זה שטעמתי מהרבה תחומים, יצרה משהו שמשלב המון יכולות", אומרת זיו. בהיותה בת 20 חלמה להיות רקדנית בלט, אבל אחרי שיחה עם אביה שהבהיר לה שמזה לא עושים כסף, הלכה בלי הרבה חשק ללמוד טכנאות מחשבים. "לא ניגשתי לבחינה הסופית, כי כבר אז הבנתי שזה לא מה שאני רוצה," היא מספרת. באותה תקופה ניהלה את תחום הכספים בחברת השקעות, ואחרי שלוש שנים הרתה ועזבה. אחרי הלידה הלכה ללמוד איפור מקצועי, ופתחה עסק עצמאי.
"העסק עבד והתפתח", היא נזכרת, "נהניתי והרווחתי יפה, התנסיתי בניהול ושיווק, ואחרי שלוש שנים שוב נכנסתי להיריון, והבנתי שאני צריכה לסגור". ההיריון השני הביא איתו לימודי פסיכולוגיה, שלאחריהם עבדה זיו כמנהלת מחלקת*כוח אדם*בשירות הלקוחות בפלאפון. בעלה, איש קבע, התבשר שעליו לעבור למצפה רמון. זיו עבדה שם כמתאמת קבוצות בבית מלון, ושוב הרתה. "היה לי זמן לחשוב מה אני רוצה ואוהבת. לחברה שלי יש ילדה עם לקויות למידה קשות; התחלנו לחקור את הנושא. הרגשתי שזה תחום מרתק, ועשיתי הסבת אקדמאים לחינוך מיוחד. נהניתי מהלימודים, הרגשתי שחזרתי הביתה". זיו התמחתה בלקויות למידה ובאבחון דידקטי, והחלה לעבוד בבית ספר במצפה רמון כמאבחנת תלמידים. "המנהלת ראתה את ההתלהבות שלי ונתנה לי לפתח תוכניות של אסטרטגיות למידה; הדרכתי מורים והורים. כשחזרנו למרכז פתחתי קליניקה בבית, ואז החלטתי ללמוד ייעוץ חינוכי, ומצאתי עבודה בבית ספר בגדרה. לפני שלוש שנים הקמתי את העסק עם שותפה - מרכז ייעוץ ולמידה לילד ולהורה, שמקיף את כל תחומי העשייה והלמידה שלי".
ריבוי מעברים בקריירה דורש ללא ספק אומץ, אומרת יפה-ינאי: "אלה הם פורצי הדרך האמיתיים. אנשים שהכירו בכך שיש בהם משהו אחר שרוצה לצאת החוצה, התחייבו להוציאו למרות שצריכים להתחיל מאל"ף, ונתנו לעצמם רשות לכל התהליך הזה, כי זה מספיק חשוב להם. אין ספק שלא כל אחד יכול לעשות את המעבר הזה".
גם תמיכה מהסביבה הקרובה, לרבות גב כלכלי, חיונית למדלגים ממשבצת למשבצת. זיו: "אבא שלי אמר לי, מה יהיה עם כל הלימודים האלה? היחיד שראה את הדברים היה בעלי, שכל הזמן אמר לי, 'את מתפתחת, את לומדת'". מרון מסביר: "הורים תמיד רוצים יציבות, אבל שלי מאוד סמכו עליי. הם יודעים שאני אוטודידקט ורציני, טיפוס אחראי. המשפחה שלי תמיד ידעה שאני לא מדלג סתם".
האם הגיעו לשלב הסופי בדרכם? זיו מרגישה שהיא נעולה על הכיוון. "אני עוסקת בתחומים שנותנים לי סיפוק, אם אני אעשה משהו נוסף זה יהיה העמקת הידע בתחומים כמו פסיכותרפיה או טיפול משפחתי". שטרן עדיין לא שם: "אני מאוד רוצה לעסוק באמנות. זה החלום שלי. אני לא אעזוב את המרכז, כי זה הקשר שלי עם יורי וגם הגשמה של ייעוד. אבל אני ממשיכה ללמוד, אני משתתפת כעת בקורס אמנות במוזיאון ישראל, ועדיין מחפשת משהו שיהיה לי יותר מדויק". ואילו מרון מודה: "בינתיים אני בזה, אבל אי-אפשר לדעת". הוא אוהב את ההתרגשות שבחידוש: "לפני כל מעבר היו לי פרפרים בבטן", הוא מודה, "אבל ידעתי שאני נותן 100% מחשבה והשקעה. אנרגיה חדשה זה טוב. שינוי עושה טוב".**