אסף מידני הוא דוקטור לממשל ומשפט ציבורי במכללה האקדמית של תל אביב יפו
אחדות לאומית, אחדות לאומית! זו הסיסמא שממלאת את סדר היום הפוליטי של ישראל. וזו סיסמא בעיתית. ממשלות אחדות קיימות רק על הנייר בפועל והן לא מקדמות אחדות בעיצוב מדיניות ולא יציבות.
ההיסטוריה מלמדת שממשלות אחדות צצות כאשר המערכת הפוליטית מתקשה למשול ויש חשש שהמפלגות השונות לא יצליחו להתעלות מעל האינטרסים הכוחניים שלהם. או אז מגיע הרעיון של בוא נחלק את העוגה בין כולם, נחלק את האחריות עד שניפרד ונלך לבחירות חדשות.
תולדות האחדות
ממשלת האחדות הראשונה הוקמה ביוני 1967 על רקע פתיחת מלחמת ששת הימים. לוי אשכול צירף את גח"ל ורפ"י לממשלת ליכוד לאומי. ב-1969 על רקע מלחמת ההתשה עם מצרים, התעקשה גולדה מאיר להכניס את גח"ל לממשלת ליכוד לאומי וכבר אז מנתה הממשלה 24 שרים. בכך מפא"י הכריזה סופית על חוסר יכולתה למשול וסימנה את קריסתה מספר שנים מאוחר יותר.
ממשלות האחדות הבאות היו ב-1984 ואחר כך ב-1988 וגם הן לא קצרו הצלחה גדולה. נהפוך הוא! הן היו ממשלות שיתוק: פרס ושמיר רבו כמו חתול ועכבר עד כי היה מי שהציע לשנות את שיטת הבחירות לבחירה ישירה, וטעה.
אבל, מאז למדו הפוליטיקאים כי לכל צרה שלא תבוא אפשר לשלוף את דגל האחדות ובא לציון גואל ושקט בממלכה. וכך אכן היה למן שנות ה-2000.
בין רמון להנגבי
הבעיה היא שכל פתרון מבני משליך על התרבות הפוליטית והמשמעות של ממשלות אחדות הוא עמעום ההבדלים בין המפלגות השונות עד שהמצעים הפכו דומים יותר ויותר והזליגות של חברי כנסת ממפלגה אחת לרעותה נניו למקובלות.
באופן זה המאיסו המפלגות את עצמן על הציבור הישראלי שחוסר היכולת למשול באה לידי ביטוי בביצועים כושלים. ובהתמדה האמון הציבורי בפוליטיקאים עמד וממשיך לעמוד על 15%. זו בעייה.
'קדימה' היא התוצר הברור של הכאוס הזה, של התרחקות הליכוד והעבודה מהמצעים שלהם. קדימה היא קצת ממפלגת העבודה קצת מהליכוד ועל כל צרה שלא תבוא יש תמיד את אותו כובע שאפשר להחליף כדי לענות על הבעיה פעם זה מופז ופעם זה רמון ושקט בממלכה.
אבל, אנו שוכחים מהי המשמעות של הגדרות בפוליטיקה ומה המשמעות של פלגנות במצעים במערכת פוליטית מפלגתית. ומכאן ועד לגבול האפור הגבול הסמי חוקי הדרך קצרה.
מתי יחלקו את ירושלים
אז מה לי כעת ההצעות לאחדות? הן אם הליכוד יכול לשבת עם קדימה אז על מה בדיוק הם מתפשרים?
מה שיקרה הוא שקדימה תדחה את חלוקת ירושלים ולא תיכנס למשא ומתן עם הפלשתינים, הליכוד ימסמס את המסר ויאמר משא ומתן בשלבים ועל חלוקת ירושלים אין מה לדבר. כך ישבו יחד בקואליציה לפחות לשנתיים הקרובות. ואחריהם המבול.
ככה לא בונים מדינה. זו העת להתכנס בממשלת צרה של ימין, כי כך שיטת הבחירות הכתיבה לנו. יש לחדד את המסרים ולהגדיר גבולות מצע ברורים ולהחזיר לציבור את הציפיות שלו במערכת המפלגתית ובהבטחות המנהיגים.
באופן זה יידע הציבור מי הבטיח מה ומי ביצע מה., כך נדע שלכישלון יש כתובת פוליטית. או אז בטוחני נעלה על הדרך הנכונה - התוואי של אמון הציבור ועימו העלאת אחוזי ההצבעה.