בעניין הספציפי יצא יגאל ארנון האיש הישר, ובהתאם לקביעת נשיא המחוזי אורי גורן, הוא יתעשר בכ-140 מיליון שקל, שיבואו מכיסו של שלמה פיוטרקובסקי. במלים אחרות: טענתו של ארנון כי פיוטרקובסקי החזיק עבורו בנאמנות 1% ממניות סלקום נמצאה נכונה, והכחשתו של פיוטרקובסקי נקבעה כניסיון להתחמק מלהחזיר לארנון את מניותיו.
אבל אל תטעו לחשוב שבפרשה הזאת ארנון הוא צדיק גדול; או אפילו זעיר.
מעבר לסיפור המשפטי, יש בפרשה אלמנטים של אופי ואישיות, שהם הרבה יותר מעניינים. למשל, למה בכלל השאיר ארנון את חלקו במניות סלקום בנאמנות? ובכן, באותה תקופה היו ארנון ואשתו בהליכי גרושין. הסכם חלוקת ממון היה, כמובן, הנושא המרכזי במגעים בין פרקליטי בני הזוג. אם קוראים בין השורות של העדויות, אז קרה משהו כזה: ארנון בא לחברו דאז פיוטרקובסקי, ואמר לו בערך כך: שמע, שלמה, אשתי לא יודעת שקיבלתי מניות בסלקום, וממש לא בא לי להתחלק אתה בהן, אז עשה טובה, שמור לי עליהן בנאמנות עד לאחר הגירושין. כלומר: ארנון ניסה "לעבוד" על אשתו, על פי עדותו שלו.
ומה חשב פיוטרקובסקי, שארנון יוותר על המניות? פיוטרקובסקי העלה גרסאות שונות, ומאוד משונות. אבל לאיש הזה הרי יש עורכי דין ממולחים, והוא עצמו ממולח לא קטן, קשה להניח שלא ידע שהבסיס המשפטי והעובדתי שלו רעוע. אז מה הוא חשב כשסירב לדרישת ארנון לקבל את המניות? לפי התנהגותו, נראה שהוא הניח, קיווה, שארנון לא יתבע - בגלל הבושה להודות קבל עם ועולם שהפרשה החלה מכיוון שהוא, עורך דין צמרת, רצה לרמות את אשתו.
ראו את האירוניה: בעצם, ארנון ניסה לעשות לאשתו מה שפיוטרקובסקי ניסה לעשות לו. שניהם ניסו לגזול כסף שהגיע לאחרים. אבל ארנון כן תבע, כי יש אנשים שאצלם כסף דוחה בושה, והרבה כסף מוחק אותה. כשנתקלים באיש כזה - מהודר, גנדרן, יהיר - כדאי לזכור שזה רק הקנקן. *