הלם ואלם החקירה הפליליתבאשמורת בוקר, כשהמשפחה עדיין אפופת שינה, נשמעות דפיקות קולניות מדלת הכניסה. החוקרים מתדפקים על דלתו של הנחקר. כך נפתח השלב הגלוי של חקירה כלכלית משמעותית. החוקרים מציגים צו חיפוש, שאינו כולל ספציפיקציה של מהות החשדות, והחיפוש מתחיל (לאדם מן היישוב קשה לשער את הקלות הבלתי נתפשת של קבלת צו חיפוש משופט). הילדים עדיין ישנים והחוקרים מבצעים את החיפוש בנימוס אך בתקיפות. בני המשפחה נדרשים להימנע מכל שיחת טלפון. הבית הופך להיות "סטרילי", שכן במקביל פושטים חוקרים אחרים מאותה יחידה על בתי עדים ונחקרים אחרים הקשורים לעניין. הכוונה היא שאיש מהעדים והנחקרים לא יתאם דבר ולא יתן למשנהו "אזהרה מוקדמת".
הבושה גדולה: אנשים זרים ומנוכרים מפשפשים במגירות הבית, בפינותיו, בחפציו, ביומנים האישיים, פוגעים בפרטיות המשפחה ונוטלים עמם חומר אישי ואינטימי להמשך בדיקה. בני המשפחה לא יודעים עדיין על מה, למה ומדוע. זוהי טראומה שתלווה את המשפחה עוד ימים ארוכים. זיכרה לא יימחה בנקל.
בתום החיפוש דורשים החוקרים מהנחקר להתלוות אליהם למשרדי מחלקת החקירות (מס הכנסה, מע"מ, משטרה, רשות ניירות ערך, רשות ההגבלים העסקיים וכיוצא באלה).
במשרדי החקירות
שורת הנחקרים מתקבצת במשרדי החקירות. כל אחד בחדר נפרד. הם לא מחליפים מילה או מבט ביניהם. ערפל החקירה עדיין כבד מנשוא. הנחקרים צפונים להם בחדר ומצפים לבואו של החוקר. הזמן נוקף ואיש עדיין לא מתפנה לחוקרם (זוהי טכניקה להותיר את הנחקר "להתבשל במיץ של עצמו"). הלמות הלב של הנחקר נשמעת למרחקים. הרקות דופקות. הפה יבש. הציפייה מתוחה. המחשבות שמתרוצצות במוחו מתישות אותו עוד לפני שהחלה החקירה. ההמתנה מתישה. זהו חלק מהמאבק הפסיכולוגי בין הנחקר לחוקרו.
בחלוף זמן נכנס החוקר ופותח באזהרת הנחקר, כי הוא אינו חייב להשיב על השאלות אם אין רצונו בכך ("זכות השתיקה"), אך כל מה שיאמר יירשם ויכול לשמש כראיה נגד הנחקר. אם יבחר הנחקר להימנע מלהשיב לשאלות הרי עצם שתיקתו עלולה לחזק את הראיות שתהיינה, אם תהיינה, כנגדו. הנחקר יתבקש לחתום, כי הבין את האזהרה. לשון הבנה - לאו דווקא הסכמה. האזהרה, כשמה כן היא, אזהרה גרידא, שכרגיל כוללת רק פירוט ערטילאי ועמום מאד של החשדות. מבחינת הנחקר המסוקרן והחרד, מהות החשדות וטיב הראיות שהצטברו עדיין לוט בערפל.
מחמת שבשלב ראשוני זה הסתום עדיין רב על הנגלה, קשה לנחקר לכלכל את צעדיו בתבונה ולגבש החלטה מושכלת אם לבחור בזכות השתיקה, אם לאו.
המתח גובר והחוקר פוצח בשאלות. תחילה, על פי רוב, שאלות כלליות ופריפרייליות, כדי ללכוד את הנחקר בעמדות מסגרתיות. רק אחר כך יורדים לרזולוציה ממוקדת יותר ואופי החשדות מתחיל להתבהר. עורך הדין של הנחקר, אשר התוודע בינתיים לאירועים, עומד הכן, ברם, הוא איננו מורשה להיות נוכח במהלך החקירה של לקוחו (בשונה מהמצב בארה"ב).
מתודולוגיה של חקירה
כל שאלה נרשמת וכך גם התשובה. שומה על החוקר לרשום את תשובת הנחקר במלואה וכלשונה, על שיבושיה, טעויותיה, הדגשותיה ותחבירה. הנחקר הוא אדונה של עדותו. הוא המכתיב אותה, בקצב הכתבה, לחוקר. החוקר איננו רשאי לסנן את התשובה. הוא איננו רשאי להימנע מהקלדת תשובה, שנראית בעיניו בלתי רלבנטית. על פי נחקר יישק דבר רלבנטיות. הנחקר גם רשאי לעמוד על דעתו ועדותו, כי יירשם בה, למשל, שהחוקר מאיים עליו חדשים לבקרים במעצר או בדברי קיטרוג והעלבה. הנייר סובל הכל ובלבד שזו תשובתו האמיתית של הנחקר באותה עת. העדות הכתובה נועדה לשקף סיטואציה בה מוקלטת ומתועדת העדות במצלמת וידאו.
נחקר המצוי בחקירה חש כאילו חרב עליו עולמו. במוחו מתרוצצות מחשבות רבות וביניהן השאלה המטרידה האם ייעצר בסופו של יום ולא פחות מעיקה היא השאלה כיצד תגיב התקשורת על החקירה ועד כמה יוכפש שמו. הנחקר חש מושפל קבל עם ועדה ומשפחה. ההיבט התקשורתי מעיב עליו לא פחות מההיבט הענייני של החקירה ותוצאותיה.
לעתים שוקל נחקר לרצות את חוקריו ובלבד ששמו לא ייצא ברבים והוא ייחלץ ממעצר צפוי. זוהי טיפשות. החוקרים יודעים לנצל מומנטום פסיכולוגי זה לטובתם ולעתים רומזים לנחקר, כי הוא צפוי למעצר ולניגוח תקשורתי חמור, אלא אם כן יתעשת ויתחיל לשתף פעולה עם חוקריו. "שיתוף-פעולה" בעיני החוקרים הוא, שהנחקר ישיב לחוקריו את מה שהם מצפים לשמוע ממנו. לעתים מזומנות מזכירים לנחקר, שהחקירה איננה מתמקדת בהכרח בו אלא באחרים וטוב יעשה אם יפליל אותם טרם שהם יפלילו אותו ("דילמת האסיר").
לא למותר לציין ולבקר, כי חזון נפרץ הוא שהחוקר "משחר לטרפו של נחקרו" (בלשון ציורית ומוקצנת), יותר משהוא משחר לטורפה של האמת. ולכן, לעתים, לא יטרח החוקר לחשוף מיוזמתו ראיות ועדים שיש בהם לשפוך אור חיובי ביחס לעמדת הנחקר. חבל שכך.
טעות רווחת אצל נחקרים היא לנסות לרצות את החוקר ולשאת חן בעיניו. אמנם נכון להסביר פנים לחוקר ולכבדו, אך האמת ניתנת להיאמר שהעדות מיועדת במיוחד לפרקליט שביום מן הימים יקרא את העדות בתום ההליכים החקירתיים. התרשמותו הסובייקטיבית של החוקר מנחקרו אינה בעלת חשיבות. משמעותה פחותה אם לא זניחה. חשוב מכל הוא שהתרשמותו של הקורא (הפרקליט או השופט) תהיה חיובית. הנחקר עונה לחוקר אך מכוון את עדותו לפרקליט או לשופט. בסופו של יום, הם אלה שיחרצו את גורלו לשבט או לחסד. הם, ולא החוקר. במרבית המקרים, אחר שהסתיימה החקירה, יוצא החוקר מהתמונה לבלי שוב.
החקירה אורכת על פי רב שעות ארוכות ומתישות, שבמהלכן מאבד הנחקר את חירותו. לעתים, אפילו לשירותים מתלווה אליו החוקר או מי מטעמו. הנחקר סופג עלבונות שאינו רגיל בהם. הוא שומע למשל ניגוחים ועלבונות על שאיננו משתף פעולה או אינו דובר אמת. חוקר חוקר וסגנונו, אך השורה התחתונה היא תחושה קשה של הנחקר. צריך חוסן נפשי כדי להתמודד עם "מצב הצבירה" החדש.
מעצר ושחרור בערובה
עם רדת החמה מתחיל שלב ההחלטות של החוקרים, אם לעצור את הנחקר, אם לאו. אם לעצרו בפועל או לעצרו ולשחררו בערובה. האם שיחרור בערובה מצריך הליך שיפוטי בבית משפט או יסתפקו בהליכים פנימיים.
הליך של שיחרור בערובה אשר נעשה במשרדי הגוף החוקר יכול, לעתים, לחסוך או לעכב את הצפת החקירה ונחקריה בתקשורת. אך בחלק בלתי מבוטל של המקרים יתרחש הליך המעצר והשחרור בערובה בין כותלי בית המשפט. הליך השחרור בערובה מלווה, כרגיל, בעיכוב יציאה מן הארץ, בהפקדת דרכון, בערובה כספית, בתנאים מגבילים וחלילה גם במעצר בית.
יום ארוך עובר על הנחקר עד לשחרורו בערובה (במקרה הטוב) וחזרתו לביתו. לכששוחרר, חלילה לו לנחקר להידבר או לתאם עדויות עם אחרים. אפילו לא ברמיזה או בקריצה. זהו קודש הקודשים - אין משבשים חקירה, לא במישרין ולא בעקיפין.
מעצר בפועל
לא לכל הנחקרים משחק מזלם לצאת בעור שיניהם ללא מעצר בפועל. יש והחוקרים מבקשים מבית המשפט לצוות על מעצרו של הנחקר. לשם כך יש לבסס שניים: חשד סביר כי האדם אכן עבר עבירה וכן עילת מעצר שהשגורה שבהן סובבת בחשש לשיבוש הליכי חקירה או משפט. הדיון בבקשת המעצר, בשעות הערב, מתברר בפני שופט סחוט וסניגור מתוסכל. הסניגור מתוסכל משום שהחוקרים מציגים בפני השופט חומר חסוי, לעיניו בלבד, ללא שהסניגור יכול להתמודד עימו או לחקור אודותיו. למרות נוכחותו של הסניגור, לעתים נחזה הדיון להיות במעמד צד אחד וללא סניגור (או ללא סניגור יעיל) לנוכח "משחקי המחבואים" שמנהלים החוקרים מול ההגנה.
תם ולא נשלם
לעתים מסתיימת הסאגה בהתראה לכתב אישום, בשימוע, בכתב אישום ובהרשעה. אך לעתים, לא פחות מזומנות(?) מסתיימת החקירה ומעצרה בקול ענות חלושה. לא דובים ולא יער. יש עשן בלי אש. היה חשד בלי עבירה. איש לא יבקש את סליחתו של הנחקר, על החיפושים המיותרים בדירתו, על מעצרו, על הלבנת פניו ברבים. זהו שלב של אלם החקירה. איש לא ישלם את המחיר, זולת הנחקר. יש דין, יש דיין, אך אין סליחה לצדיקים ואין accountability אמיתית לחוקרים ולפרקליטים, מקום שהם טועים טעות מרה על חשבון הנחקר. הנחקר הוא היחיד שמשלם את המחיר הכבד, גם אם אין עוול בכפו. כך היה וחוששני שכך גם יהיה.
* עו"ד פנחס רובין הוא ראש משרד גורניצקי, והוא או לקוחותיו עשויים להיות בעלי עניין בתכנים המוזכרים בטור זה.
