בכל פעם שנראה שהעיסוק בסמים בספורט מתחיל לשעמם, עוד פרשה ועוד פרשה וקצת קשה לעקוב, יוצא החוצה עוד סיפור מדהים. היכולת להיות מופתעים בכל פעם מחדש היא לא בגלל כמות הסיפורים או ספורטאי העילית המעורבים בהם. אלא דווקא בגלל היכולת של הספורטאים לספר איך למרות מערכת האכיפה המתוחכמת כל כך, אין שום בעיה לקחת סמים מכל הסוגים ולעבור את הבדיקות ללא בעיה.
הנה שלושה סיפורים על שימוש בחומרים אסורים, שמראים שוב כמה קל להשיג אותם בספורט המקצועני ואיך ההתאחדות העולמית למניעת סימום החליטה לרדת לתוך חדרי המיטות של הספורטאים כדי לנסות ולאתר אותם.
1. סימום יומיומי
דוויין צ'יימברס נחשב לאחר האתלטים הטובים בבריטניה בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. את עיקר התהילה שלו הוא עשה כשזכה במדליית הכסף בריצת 100 מטר באליפות אירופה ב-1998, וגירד את דוכן המדליות במשחקי סידני (מקום רביעי). צ'יימברס התפרסם כמה שנים מאוחר יותר דווקא כאחד הקורבנות הראשונים ל"פרשת באלקו", פרשת הסמים הגדולה בספורט אי פעם, כשבבדיקת סמים באוקטובר 2003 הוא הושעה לשנתיים.
בספרו האוטוביוגרפי "Race Against Me" שיפורסם השבוע בבריטניה, מתאר צ'יימברס (שעשה לא מזמן קאמבק) כמה קל היה הסיפור הזה. "ארבעה חודשים בתוך התוכנית שנועדה להפוך אותי לאיש המהיר בעולם, כבר הייתי במצב בו אני לוקח סמים בכל יום", הוא מתאר בספר. "תוך זמן קצר הפכתי להיות 'ג'אנקי מהלך'. הבדיקות המתוחכמות שעשו לי לבדיקת סמים לא תפסו כלום. הייתי עושה לעצמי בדיקות סמים על-ידי בודק מטעמי, אבל באף אחת מהפעמים הבדיקה לא היתה חיובית. בשלב מסוים הייתי אחרי 10 בדיקות שעברתי על ידי הרשויות, זכיתי באליפות אירופה, אבל עדיין לא הצלחתי לשפר את התוצאות שלי. הגוף שלי כבר התחיל לדחות את הסמים, אבל אני המשכתי לקחת סמים מכל הסוגים. בערב כריסמס כשישבתי באמבטיה בבית ולקחתי שוב את ה-THG (הסם הסינטטי שהופק על ידי מעבדת באלקו), כבר הייתי בשלב בו לקחתי יותר מ-300 סוגים של סמים וקוקטיילים על פני 12 חודשים. שילמתי עבור הסמים האלו במהלך אותה שנה 30 אלף דולר".
צ'יימברס מסביר בדיוק מה הניע אותו לעשות את הדברים. "הפחד הכי גדול שלי ומה שדחף אותי להמשיך, היה החשש שלי לאבד את חוזה החסות עם אדידס. היה לי חוזה של 200 אלף ליש"ט לשנה עם אדידס, שהיה עלול לקטון לחצי במידה שלא הייתי בין שלושת הראשונים בעולם בדירוג הכללי".
2. אינקוויזיציה
הסיפורים של דוויין צ'יימברס והקלות של ספורטאים לחמוק מבדיקות, הובילו את התאחדות הסמים העולמית (WADA) להתחיל ב-1 בינואר 2009 בתוכנית קשיחה במיוחד נגד הספורטאים. תחת החוקים החדשים, נקבע כי ספורטאים ברמה העולמית חייבים להעמיד תוכנית מפורטת, עד לרמה של שעות, מ-6 בבוקר עד 11 בלילה במשך שבעה ימים בשבוע, איפה הם יימצאו בכל רגע נתון בשלושת החודשים הבאים. זאת כדי שיהיו זמינים בכל רגע נתון לבדיקת סמים אקראית. הספורטאי חייב להעביר באי-מייל או בהודעת SMS עדכון לגבי שינויים בלו"ז שלו. אתלט ייענש בחומרה על כל היעדרות מהמקום בו הוא אמור להיות, במידה והחמיץ בדיקת סמים אקראית. וספורטאי שיחמיץ שלוש בדיקות במהלך פרק זמן של 18 חודשים, עשוי להיענש בהשעיה לכל החיים מפעילות.
התוכנית זכתה לביקורת קשה מכיוון הספורטאים, החל מטניסאים כרפאל נדאל, אנדי מארי וסרינה וויליאמס, ועד כדורגלנים כמיכאל באלאק שטענו כי מדובר בחדירה לפרטיות. נדאל טען כי הוא מרגיש ש"מתייחסים אלינו כמו אל פושעים לכל דבר"; סרינה וויליאמס טענה שמדובר ב"פולשנות ומציצנות"; לינדסי וון, אלופת העולם בסקי, הציעה: "למה שלא יכניסו לנו GPS קטן מתחת לעור וככה יוכלו בכל רגע לדעת איפה אנחנו". בפיפ"א כינו את השיטה החדשה "אינקוויזיציה", ונשיא אופ"א מישל פלאטיני אמר שהארגון מתנגד נחרצות לכך ששחקנים צריכים להיות זמינים בכל רגע נתון לבדיקות; בבלגיה פתחו 65 אתלטים בהליכים משפטיים נגד השיטה כשהם טוענים ל"פגיעה חמורה בזכויות אדם".
אפשר ללמוד על היקפו של מסע הציד של WADA נגד הספורטאים מהנתון הבא: מאז הקימו את הארגון ב-1999 בלוזאן שבשווייץ, עלה מספר בדיקות הסמים מ-120 אלף בשנת 1999 ליותר מ-200 אלף בשנה האחרונה. תקציב הארגון הגיע ב-2008 לשיא של 26.5 מיליון דולר. אבל מספר הבדיקות החיוביות נשאר פחות מ-2%.
3. בדיוק כמו סיגר טוב
הבעיה היא שלמרות הצלחות כאלו ואחרות, אחת הבעיות העיקריות של WADA היא היכולת להתחקות אחרי המקומות של כל אותם חומרים. בעוד שבמדינות המתוקשרות יותר נזקקים למעבדות רפואיות, או להשגת סמים דרך שוק שחור, בהרבה מאוד מקומות בעולם לא צריך לעשות יותר מדי כדי להשיג סמים.
במאמר שפרסם העיתונאי גרג סארה ב"ניוזדיי" הוא מתאר כמה קל להשיג סמים. במהלך חופשה עם בני משפחות ברפובליקה הדומיניקאנית, בזמן שכל ארה"ב עסקה בנושא הסמים סביב הבייסבול והכוכב הגדול אלכס רודריגז, החליט סארה לערוך בדיקה פשוטה. "נכנסתי לבית מרקחת מקומי ברחוב הומה אדם במרכזה של העיר סן פדרו. שאלתי את הרוקח אם הוא יכול לארוז לי סטרואידים אנאבוליים בשם פרימובולן וסוסטונאן 250. 'בוודאי, אדוני', הוא ענה לי. 'פרימובולן נמכר כאן טוב מאוד'. שילמתי עבור המצרכים 30 דולר. מאסטרקארד או ויזה התקבלו כמובן בברכה. תוך שלוש דקות הייתי בחוץ עם החבילה של המוצרים. פרימובולן הוא בדיוק הסם שאלכס רודריגז, הפיצ'ר של היאנקיז, השתמש בו".
המסקנה שלו בסיפור היא מאוד פשוטה: חומרים שנחשבים אסורים לשימוש ולמכירה בארצות הברית, הם עוד מוצר מדף שמכניס כסף בדומיניקנית. בדיוק כמו סיגרים.
רוצה לקבל בחינם לתיבת המייל שלך את כל העדכונים, כתבות המגזין, הטורים והפרשנויות על הכדורגל? הירשם עכשיו לניוזלטר והתראות ספורט