ההצגה "ג'וני הלך" נפתחת בזמרת ברים. נערה חתולית ששרה על אהובה האכזר והקר, ג'וני. זהו שמו הפרטי גם של מאהבו המתעלל - אך הנאמן של גיבור ההצגה, גברי פלד. איש פרסום אלכוהוליסט, בנו של איש שירותי הביטחון והשירותים החשאיים ושל אם למודת סבל. בעלה לשעבר של מלכת הכיתה - אהובת ילדותו של אחיו, שלאחר שהתמוטט ואושפז, החליט להתמודד עם ייסורי הפיכחון. "ג'וני הלך", היא הצגה מוזיקלית על-פי מחזה חדש מאת יהונתן גפן שתעלה החל ממחר בתיאטרון ה"קאמרי". יפתח קליין מגלם את פלד, יוסף כרמון - את הפטריארך הקשיש, גאולה נוני את האם האבלה, שרה פון שוורצה את אשת שני האחים, התגלית מ"גריז", אילנה באואר - את בטי הזמרת מהקריות, ואורטל חאיק - ברמנית שראתה הכל.
אין זו סאגת גמילה. למרות האלמנטים האוטוביוגרפיים החושפניים המצויים בו בשפע, המחזה אינו וידוי אישי של המחבר. "ג'וני הלך" הוא סיפורה של התמכרות לסם חזק וקטלני יותר מאשר האלכוהול - התמכרות לשכול. אחיו של גברי - רפי (ארז כהנא) - נהרג במלחמת יום כיפור, מאש כוחותינו, או "אש ידידותית". אש שנורתה מכיוון יחידת החילוץ שבה שירת אחיו. בבואו לעסוק בנושא השולח גרורות עמוקות כל-כך אל כל חלקי החברה הישראלית שילדיה מתגייסים לצבא, גפן אינו שוחט פרות קדושות - הוא שואל האם באמת צריך לאכול המבורגר.
ילד שלי מוצלח
מחזות ישראלים רבים מתייחסים לשכול - מיצירות של חנוך לוין כמו "רצח" ו"את אני והמלחמה הבאה", דרך "מילאנו" ו"אישה בעלבית" מאת שמואל הספרי, "דולפינים" בבימוי דדי ברון, "חברון" מאת תמיר גרינברג, וכלה בהצגות היחיד "אל תעשה לי מסכן פה" (עם האב השכול שלמה וישינסקי), ו"מישהו נפל" מאת חגי ליניק , "פלונטר" של יעל רונן ו"קרוב לבית" של דפנה רובינשטיין. אבל בסופו של דבר, בהתחשב במספר ההרוגים במלחמות ישראל, מעטות הצגות המקור הבולטות של התיאטרון הרפרטוארי הישראלי ששכול הוא נושאן המרכזי.
גפן, שכתב את המחזה בשבעה חודשים דחוסים, מכיר את המוות מקרוב. אחיה הצעיר של אמו נהרג בקרבות רמת יוחנן, ואמו ואחותו שלחו יד בנפשן. אבל "ג'וני הלך", הוא אומר, נועד לתת מקום ראוי לחיים ולמתים כאחד. "כבר שנים רבות אני מתהלך בתחושה שהחיים בארץ נדחקים לטובת המוות, שהרגישות שלנו למתים היא בסימן שאלה, ושיש שאלה גם בעניין ההבדל בין משפחת השכול לפולחן המוות. במקום שבאתי ממנו - מושב בעמק יזרעאל, היו נופלים רבים. ותמיד הייתה תמונה של הילד המת, כמעט תמיד בכומתה, תמיד בשחור לבן, תמיד מחייך. התחושה הייתה שהוא הילד המוצלח ואתה הכישלון".
בשתיים מהצגותיו של אחד מבכירי המחזאים בישראל, שמואל הספרי, מופיע הורה שאיבד ילד - דמותו של יואל ב"אישה בעלבית" וב"מילאנו" שבנו החורג נהרג בפיגוע, ודמותו של קדוש, אב לבן שהתאבד כי נפסל משירות צבאי.
הספרי טוען כי הפער בין מות ילד למות הורה נעוץ לא רק בשאלת הסדר הטבעי של חיים ומוות, אלא בסוגיה הפילוסופית העתיקה מכל - הרצון החופשי. "כאשר אב מת במלחמה לא הבן שלח אותו. אבל כשילדים מתים לפני ההורים זה דרמטי - העיסוק העיקרי בנושא הוא שאלת האחריות ושאלת הבחירה. ב'אישה בעלבית' וב'מילנו' יואל, אביו החורג של הילד שנהרג בפיגוע, נושא באשמה. וזו לא אשמה שאפשר ללכת איתה לבית משפט, או שמישהו היה שופט אותו עליה, אבל הוא מרגיש אשם. כמו שאומרת לו אישתו, הוא הלך עם ילד וחזר בלי ילד. למרות שהיא לא מאשימה אותו, הוא מאשים את עצמו ובגלל שהוא מאשים את עצמו הוא מקפיא את עצמו בסיטואציה מסוימת ולא הולך קדימה. אני מניח שזו אחת הדרכים שהחברה הישראלית מתייחסת להרוגים שלה: רגשות אשם גדולים".
אל תשלח ידך אל הנער
שני פרקים מהמקורות משחקים תפקיד חשוב ב"ג'וני הלך" - סיפור קין והבל ועקידת יצחק. הספרי נזכר כי המחזה הראשון שכתב מימיו, בעודו סטודנט באוניברסיטה ב-1979, עסק בסיפור התנ"כי האחרון, והוגש לוועדת פסטיבל עכו הראשון. "הטענה שלי הייתה שהמודל של עקידת יצחק משמש אליבי ליהודים במשך כל ההיסטוריה. שבכל פעם שניצב אדם יהודי מול הבחירה בחיים של הבן שלו או באידיאולוגיה, בחזון, בצו אלוהים וכן הלאה, אז יותר קל לו לבחור בצו או ברעיון מאשר בחיים של הבן. הדוגמאות הן מעקידת יצחק ועד גלעד שליט". הנהלת הפסטיבל החליטה לא לקבל את המחזה. לטענת הספרי: "כי כמו שאמר אחד החברים בוועדה, הוא עלול להרוס את המורל של חיילי צה"ל".
אם לא די במשבר האיום שחווים הורים שקוברים את בנם, בכמה מחזות העוסקים בנושא, מוצג האב כמי שלמעשה דחף את הבן להתגייס, עדיף ליחידה קרבית, ובכך נתפס כנושא בחלק ניכר מהאחריות למותו. גפן: "בארץ קיימת עקידת יצחק. עם אדיפוס גמרנו ועברנו לאיציק. אני התביישתי שלא קיבלו אותי לקורס טיס. הלכתי עם הראש באדמה. רציתי בעצם ללכת ללהקת הנח"ל, אבל אבא שלי אמר 'רק בנות צריכות להיות בלהקת הנח"ל'. בדור שלי הגענו ממקום שביצענו חלומות לאומיים ואת החלומות של ההורים. ואם החלום של אבא שלך זה שתהיה בסיירת צנחנים, אז זה קצת חלום שתמות".
אלמנט הקרבת הקורבן בולט מאוד בעיניי השחקנית שרה פון שוורצה, המגלמת את גלית, אהובתם לשעבר של האח המת והאח החי ב'ג'וני הלך': "בקטע של השכול, יש משהו שאוסר לדבר נגד מלחמה. שחס וחלילה לא נדכא את ההורים השכולים, כי הם הקריבו את היקר להם מכל. אבל אולי כדאי לדבר על זה שנייה לפני שהם מקריבים?".
הלאמה של יגון
גברי הוא איש פרסום. כשהוא מצליח לקום בבוקר אחרי ההנג-אובר, הוא עובד במשרד של אביו, איש שירותי הביטחון. ובשיווק כמו בשיווק, "ג'וני הלך" עמוסה התייחסויות למושג שמרבים כל-כך להשתמש בו בהקשר לשכול - "המחיר". את גפן זה מרתיח. "קוראים לזה מחיר כאילו זה איזה מבצע בקניון", הוא מתרעם. "לכן אני חושב שהמשפט הכי חשוב בהצגה הוא 'יום הזיכרון של השנה הוא הפרומו למלחמה הבאה".
המשפט החוזר מכתבי הקודש החקוק ב"ג'וני הלך" הוא "השומר אחי אנוכי". ההצגה מסתיימת במונולוג של גברי, המתריע כי אנחנו לא שומרים על האחים והאחיות והילדים והבנים שלנו טוב מספיק. כי זה לא משנה מאיזה כלי נשק נהרג האח. מה שחשוב הוא עצם מותו - ומידת יכולתם של ההורים לאהבו מספיק בחייו כדי לא לשלחו למות. "אבא שלי לא נהרג בפיגוע אבל בעיניי הוא נהרג כשהייתי בן עשר והוא ברח מהבית", אומר גפן. "אמא שלי שמה קץ לחייה, אז היה להם זמן לתת לי אהבה. אבל הם נתנו אהבה למדינה למולדת ולדגל, לא לי. אם הילד שלי היה נחטף או מת, אני חושב שהייתי יורה בעצמי או שהייתי מקס הזועם והולך להרוג את מי שהרג אותו. אבל זה פרטי, זה שלי. אני לא מבין מה זה 'משפחת השכול'. זה כאילו אומר תיקחו ממני את האבל שלי. מה משותף לכל משפחת השכול?".
*התחושה שהם הקריבו קורבן?
"זה פגני לחלוטין".
*אז אתה אומר שאין סיבה לשלוח ילדים לצבא?
"אם מאיימים לך על הבית והעץ אז כן. יש סיבה. אבל אני חושב שכל המלחמות שהיו עד היום הן מיותרות. וחשוב להבין שאם משהו מת זה לא נותן כוח מיוחד לא למת ולא למשפחה שלו. לא יותר מאשר למישהו שהבן שלו מת בתאונת דרכים או אישה שהבעל שלה שחט אותה. למה אין משפחת השחיטה? כל הנשים שהיכו אותן והרגו אותן - יש כבר מספר יפה, לא?".
*כי שם יש בושה. לא גאווה.
"זה בדיוק מה שאני אומר. מוות הוא מוות הוא מוות. ולאיש האחד הזה שאיבד את אמא שלו או הילד שלו, זה לא משנה אם זה היה בצנחנים או בתאונת פגע וברח. כמה שלא תצעקו גלעד שליט שלנו, לגלעד שליט יש אמא אחת ואבא אחד, שאף אחד לא יכול לשער מה עובר בנפשם. יש פה הלאמה של יגון". *