זה מתחיל להיראות דומה. ביבי 1996, ביבי 2009. יו"ר הליכוד טרח להכריז בכל קרן רחוב לפני הבחירות הנוכחיות כי הטעות המרכזית שלו בקדנציה הראשונה כרה"מ היתה שלא הקים ממשלת אחדות עם שמעון פרס. והאמת הוא צודק. לו רק היה מקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה אז, השנאה היוקדת אליו במחנה המרכז-שמאל היתה דועכת, כי היא בעיקר ניזונה מהעובדה שהוא "העיז" לנצח חצי שנה לאחר רצח יצחק רבין.
והנה ההיסטוריה זימנה לנתניהו הזדמנות שנייה לשוב ללשכת רה"מ (הזדמנות שנפלה עד כה רק בחלקם של בן-גוריון, שמיר, רבין ופרס), אך במקביל זימנה לו אותה התלבטות - האם להקים ממשלת אחדות או להסתפק בממשלת ימין צרה. אלא מה. הגורל היתל בנתניהו - וקדימה - ולא הליכוד - זכתה להיות המפלגה הגדולה בכנסת, למרות שגוש הימין ניצח בבחירות והשיג רוב חוסם. ביבי מסרב להכיר בעובדה שבמצב עניינים זה ממשלת אחדות יכולה לקום רק אם יוסכם על רוטציה בין מנהיגי שתי המפגלות הגדולות - לבני ונתניהו.
הפעם גם לבני יכולה
צודקים אנשי הליכוד בטענתם כי רוטציה שמורה רק לנסיבות פוליטיות מיוחדות. לדבריהם, נסיבות כאלה שררו ב-1984 - אז הסתיימו הבחירות בתיקו משתק בין הגושים: 60:60 אך לא היום.
אלא שגם בחירות 2009 זימנו תוצאה נדירה - המפלגה הגדולה בפרלמנט (קדימה) לא משתייכת לגוש המנצח (הימין). בהיסטוריה הפוליטית של ישראל זה קרה עד כה רק פעם אחת. וכן גם אז זה קרה לביבי - ב-96' - אז הליכוד בראשות נתניהו קיבל 32 מנדטים, ואילו העבודה בראשות פרס גרפה 34.
ואולם, ב-96' נתניהו נבחר בבחירות אישיות לרה"מ, ולכן רק הוא יכול היה להרכיב ממשלה. ב-2009 גם לבני יכולה. נתניהו, שמוותר על אחדות ברוטציה כי הוא מסרב לוותר על שנתיים בראשות הממשלה, יהפוך לראש ממשלת ימין שנויה במחלוקת מבית ושנואה מבחוץ, שתתרסק ממילא אחרי שנתיים.
הגורל שב לתעתע בנתניהו
המבחן השני שההיסטוריה זימנה לנתניהו היא מינוי שר המשפטים. כאילו כדי לתעתע בו - הגורל שב ומעמת את ביבי עם האליטות הישנות, אותן אליטות שהיו מהאחראיות לנפילתו ב-99'. ממשלת נתניהו הראשונה, שהופלה בהסכמה גורפת מקיר לקיר בכנסת, החלה למעוד בפרשת בראון-חברון. ניסיונו של נתניהו למנות את רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה, והחשיפה של איילה חסון כי מאחורי המינוי בחש אריה דרעי שקיווה לחנינה - נתפס כניסיון השתלטות של גורמים עוינים-פליליים על מערכת התביעה הכללית.
האליטות הישנות, כצפוי, התגייסו וסיכלו את המינוי, ובכך ניתן האות לפתיחת מלחמת עולם בינן לבין רה"מ, שנמשכה עד נפילתו, ולמעשה זירזה אותה.
ליברמן במקום דרעי
והנה כעת שוב מונחת בפני נתניהו "דילמה משפטית", ובמקום דרעי יש לנו ליברמן. נתניהו צריך לבחור אם להותיר את שר המשפטים דניאל פרידמן בתפקידו, כדרישתו הקטגורית של יו"ר ישראל ביתנו, ובכך להצית שוב את המלחמה עם האליטות ההן, שפרידמן הוא שנוא נפשם, או להימנע מכך. ביבי, כך מסתמן, יבחר במלחמה.
הבעיה כמובן היא לא ברפורמות שמציע פרידמן. חלקים גדולים מהאליטות, לרבות במערכת המשפט, תומכים בהן לגופן. הבעיה היא בסגנון. בליץ הרפורמות של שר המשפטים וסגנונו המשתלח בבית המשפט העליון ובנשיאתו, דורית ביניש - היא שהפכה אותו למסוכן בעיני רבים במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה. הוא אולי בא לברך, אך לבטח יצא מקלל. העובדה שמשרד המשפטים יהיה הלכה למעשה בשליטת ליברמן, החשוד בפלילים, לא מוסיפה כבוד למינוי, לממונה ולממנה.
בסירוב לרוטציה ועם פרידמן כשר המשפטים, תצא ממשלת הימין השנייה של נתניהו לדרך ברגל שמאל. ב-2011 יסביר ביבי כי הטעות הגדולה ביותר שלו בקדנציה השנייה היתה שלא הלך לרוטציה עם לבני ולא מינה את גדעון סער לשר המשפטים. הזדמנות שלישית לא תהיה לו.