1. הראל לוי.
היה שווה לראות את השמחה האמיתית על פניו אחרי הנקודה האחרונה. אנחת רווחה אחרי שנים של תסכול. סוף סוף הוא הוריד את הקוף מהגב והביא ניצחון בזמן אמת ועוד במעמד הכי גבוה שבו היינו מזה 22 שנה. גם העובדה שסחב את תומאס יוהנסון לחמש מערכות ביום שישי עשתה את העבודה בשביל דודי סלע. הניצחון הזה, כמה שזה שרירותי, יכול וצריך לשפוך אור חדש על הקריירה של השחקן והאדם הסימפטי הזה שממשיך מסורת ארוכה של טניסאי דייויס ילידי רמת השרון.
בעוד שנה-שנתיים הוא יוכל לפרוש בגאווה ובהרגשה שהותיר חותם לא רק בסבב העולמי עם ניצחונות על סמפראס ורודיק, אלא גם תרם את חלקו להסטוריה של נבחרת הדייויס. הניצחון ייתן לו זריקת עידוד מורלית בניסיון האולי אחרון שלו לשקם את הדירוג בסבב, ויאריך את הקריירה לפחות בעוד שנה. כי יש רבע גמר מול רוסיה בבית ואח"כ עוד משחק הישרדות. ומי יודע, עם דודי סלע בכושר שיא ועם יוני ארליך בריא, אולי אפילו חצי גמר סנסציוני.
לגבי העובדה שניצח שחקן ללא דירוג, ללא קהל וכל השטויות שעיתונאים ספקנים וטוקבקיסטים חורשי רעה כתבו, אומר את זה - זה מה שסיפקה ההגרלה, הוא לא אשם שההוא נפצע, השני חזר מפציעה, שצה"ל חדר לעזה ושהשבדים העדיפו את טובתם האישית של תושבי מאלמו על חשבון טובת הספורט וההגינות. הוא עשה את העבודה שלו וצריך להיות גאה בעצמו. זה אולי אחד הניצחונות היותר מספקים שלו. בגלל הצביעות, הפחדנות והטיפשות של השבדים.
2. ההשוואה המתבקשת.
חייבים להתייחס להשוואה עם הנבחרת של מנסדורף, גליקשטיין ושות'. הנבחרת הקלאסית של שנות השמונים ותחילת התשעים שהחזיקה אותנו במשך שבע שנים רצופות בבית העליון היתה יותר עמוקה ואיכותית מבחינת הדירוג. כל הארבעה (גליקשטיין, מנסדורף, פרקיס ואנוכי) היו שחקני מאייה ראשונה, אבל הטקטיקה הבסיסית שלנו היתה דומה: מנסדורף היה אמור להביא שתי נקודות ביחידים, גליקשטיין ויותר מאוחר אני, היינו צריכים לגרד נקודה אחת. ואם כל אחד עשה את העבודה שלו אז עלינו שלב.
כמו הנבחרת הנוכחית, גם אנחנו היינו נבחרת מאוד מגובשת ושמנו את היריבויות האישיות בצד בשבועות שלפני המשחקים. גליקשטיין, כמו אייל רן היום, הנהיג אותנו באופן שקט והיווה דוגמה כשחקן וגם כקפטן. הוא היה חיית דייויס שסחב אותנו שנים על גבו עד שמנסדורף הגיע ולקח אותנו אל הארץ המובטחת (הבית העליון). בשנתיים האחרונות של גליקשטיין כשחקן, היה מצב אבסורדי בנבחרת: גליקשטיין הידרדר אל מתחת למקום ה-300 בעולם אבל לקראת כל משחק דייויס היה עורך מחנה אימונים, שלמה צורף היה מעביד אותו בפרך והוא היה מגיע למפגש הדייויס כמו פנתר ומביא את הנקודה שלו בשיניים מול יריבים שמדורגים 200 מקומות מעליו. גם שלמה, כמו לוי אתמול, היה עושה לנו התקפי לב לא מעטים עד שניצח (ומול יריבים הרבה יותר טובים מווינסיגוורה). כשגליקשטיין פרש אני נכנסתי לתפקיד משלים הנקודה החסרה וזה שמספק התקפי לב לקהל.
הבעיה של הנבחרת הנוכחית תתחיל כשלוי ואוקון ייעלמו מהמפה, כי אין מישהו באופק שאפילו מתקרב אל השניים הללו. כל אלה שמתלוננים על לוי ואוקון עוד יתגעגעו אליהם. הניצחון אתמול מבטיח עוד שנה בבית העליון, דהיינו שנה שלישית ברציפות. אבל נראה כמה זמן יימשך החלום.
3. שבדיה, לא מה שחשבנו.
בתקופתי שבדיה היתה מעמידה ארבע או חמש נבחרות שהיו מנצחות את ישראל של היום 0-5. אדברג, וילאנדר, יאריד, ניסטרום, סנסטרום, קרלסון, ברגסטרום, לונגרן הם רק שמונה שמות שעולים לי בראש ששיחקו באותה תקופה. כולם שחקנים שדורגו 1-30 בעולם, ואני לא מזכיר עוד עשרות שסתם היו במאייה הראשונה. העובדה שהציבו בסוף השבוע שחקן בפנסיה למשחק על עלייה לרבע הגמר (ועוד שחקן שלא שיחק שנה) מקורה אמנם בחוסר מזל בגלל הפציעה של סודרלינג, אבל היא מלמדת על השבר העמוק בענף שהיה בית חרושת לשחקני טניס מעולים מאז המהפכה שחולל ביורן בורג בשנות השבעים. בהיעדר שחקן כריזמטי שימשוך ילדים מוכשרים לענף, הפך הטניס בשבדיה לענף שולי.
אתמול ריחמתי קצת על הקפטן מאטס וילאנדר, מגיבורי ילדותי, ועל יואכים ניסטרום המאמן שנראו פאתטים על הספסל בניסיונות לגרד את הניצחון עם המוסד הגריאטרי שנקרא השבוע נבחרת שבדיה.
לגבי השבדים בכלל, תמיד אהבתי אותם (בעיקר שבדיות). אבל השבוע האחרון שינה קצת את דעתי עליהם בעקבות ההחלטה לארח את המשחק ללא קהל. היו אפשרויות אחרות: למשל, לארח בעיר עם יותר בלונדינים ופחות ערבים. או להגביל את הכניסה לכמה מאות צופים שיעברו בדיקות ביטחוניות קפדניות. מה שעשו היה מסריח. ההפרדה הקדושה בין ספורט ופוליטיקה הופרה. הם נכנעו לתכתיבי הרחוב במקום לפעול כמדינה דמוקרטית ששומרת על הזכות של תושביה לצפות במשחק נבחרת.
בהודו ב-1987, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, שיחקנו תחת אבטחה כבדה בעקבות איומים לפיגועים מצד גורמים פרו-פלסטינים. הבניינים מסביב לאיצטדיון בניו דלהי הוקפו בחומה אנושית של חיילים חמושים. מחוץ לאצטדיון שמענו את רעש המפגינים, אבל ההודים אישרו לקהל לצפות במפגש. אם כי בכמויות מוגבלות. נדמה לי שיש קצת יותר מוסלמים בהודו מאשר בשבדיה. גם בסיציליה במפגש מול איטליה היו הפגנות ואיומים, אבל לרגע לא עלה על הדעת לבטל את כניסת הקהל.
4. כמה נמוך אפשר לרדת.
לא מעט אנשים ו"פרשנים" ירדו חזק על אמיר חדד שהוזעק מעבודתו כמאמן בהונגריה לשחק זוגות במפגש כה מכריע. בעיקר על המשקל שלו. מעבר לעובדה שזה לא מכובד, זה גם לא רלבנטי. לא צריך להיות מייקל ג'ורדן בשביל לשחק זוגות, משחק שלא דורש סיבולת ושבו שחקן צריך לכסות חצי מהמגרש. חדד הוזמן רק בגלל הפציעה של אוקון והוא אפשר ללוי ולדודי להתרכז ביחידים ולאפשר להם יום מנוחה.
לא צריך להיות איש מקצוע כדי להבחין שחדד לא בכושר של ספורטאי מקצוען. הוא סוחב בעיית עודף משקל לאורך כל הקריירה, וגם כשהיה בן 20 היה כבד. חדד יכל לעשות קריירה יפה כי מבחינת כישרון הוא לא נופל מהרבה שחקנים בסבב. ראיתי אותו בכמה משחקים כשהוא נותן טניס עוצר נשימה, אבל תמיד היתה חסרה לו עוד טיפת חמצן בשביל לנצח.
הוא מתחרה כבר שנים ב"סבב האלטרנטיבי", סבב של תחרויות על כסף מחוץ לסבב ה-ATP, ברחבי אירופה בעיקר. בנוסף, הוא התחרה במשך שנים בליגות מקומיות באירופה, אמריקה וישראל. יש מאות שחקנים כאלה בעולם, שחקנים טובים שלא מתאים להם ולא משתלם להם כבר לשחק בסבב הרגיל. במקום להשמיץ, צריך לתת לו כבוד. הוא חלק מהנבחרת, גם אם למשחק אחד.
אגב, חדד דווקא נתן הופעה טובה במאלמו. לא הפסיד את ההגשה והוא לא היה הסיבה להפסד בזוגות.
5. גביע דייויס.
המפעל הזה, מעין מונדיאל שנתי של הטניס, הוא מפעל מאוד ייחודי. מעין אנטיתיזה לסבב המקצועני שמדגיש אינדיבידואליות, כסף ודירוג. בלא מעט מקרים, כמו במפגש הנוכחי, אפשר וצריך לזרוק את הדירוג לפח. הרבה דברים לא הגיוניים קרו במפעל הזה במשך השנים. זה הקסם שלו.יש דוגמאות אינספור לשחקנים שלא תפקדו בסבב אבל היו גדולים בדייויס וגם דוגמאות הפוכות. מדובר בדינמיקה שונה, קבוצתית, בסוג לחץ שונה. צריך אופי מיוחד והרבה קור רוח וגם הכנה מנטלית שונה מאשר למשחק רגיל.
לא הרבה זוכרים, אבל ב-1987 הפסדנו להודו ברבע הגמר במפגש שעל הנייר באנו אליו כפייבוריטים. הודו, שהיתה נבחרת עם שחקן וחצי, ניצחה אותנו עם שחקן סבב לגיטימי אחד (ראמש קרישנן) ועוד שני שחקנים שהיו על סף פרישה והיו מעל גיל 35 (האחים ארמיטראז'). הודו הגדילה לעשות כשניצחה את אוסטרליה (בחוץ!) על דשא בחצי הגמר ונעצרה רק בגמר מול צרפת של יאניק נואה והנרי לאקונט שהיו בעשירייה הראשונה בעולם. ההודים באותה שנה נהנו מהגרלה נוחה וביתית, ממיצוי מקסימלי של היכולת של הכוכב שלהם, ומהופעות הירואיות חד פעמיות של שחקנים מזדקנים. נשמע מוכר?
הבונוס של איגוד הטניס מהניצחון: 140 אלף דולר
רוצה לקבל בחינם לתיבת המייל שלך את כל טוריו של גלעד בלום? הירשם עכשיו לניוזלטר והתראות ספורט