עבור אדם אחד לפחות, משחק הגומלין בצ'מפיונס ליג בין ליברפול לריאל מדריד גורלי. לחואנדה ראמוס אין ברירה. הוא חייב לנצח כדי לשרוד כמאמן ריאל גם בעונה הבאה. אין לו סיכוי לטפח נוער, לגבש טקטיקה במועדון, לפתח דרכי פעולה בריאות. כי מי שמקבל את ההחלטות במועדון הוא הנשיא, וזה חושש לפופולריות שלו יותר מאשר לבניית קבוצה.
אז איפה עומד המאמן בכל הסיפור? המודל עליו מדברים היום הוא דווקא של מאמן-העל, זה ששולט ביד רמה בכל מה שקורה במועדון. נורברט שטייק, מנהל בכיר בחברת הייעוץ הכלכלי הגרמנית רונאלד ברגר, השווה במגזין "קיקר" בין מאמנים למנהלי חברות: "יש הקבלה עצומה בין המשרות. מנהלים ומאמנים חייבים לפתח חזון ואסטרטגיה בכדי להשיג הצלחה. אצל המנהלים זהו המודל העסקי, אצל המאמנים שיטת המשחק. אבל המנהלים כמו גם המאמנים חייבים, לטובת ההצלחה ארוכת הטווח, להיות אלה שמחליטים ומווסתים או משפיעים על תהליכים".
לאידיאל יש שם, כמובן. קוראים לו סר אלכס פרגוסון. למנג'ר מנצ'סטר יונייטד יש 42 תארים בארון, הוא עדיין רעב להצלחה, ויעשה הכל עבורה - גם במחיר פופולריות או במחיר עונות בלי תארים. לצורך זה הוא המחליט במועדון. פרגוסון לא רק קובע סגל וטקטיקה, אלא גם מבצע קנייה ומכירה של שחקנים - וגם מאשר את צבע המפיות במסעדת המועדון. לרשותו עומד סגל רחב של עוזרים שמטפל בפרטים הקטנים. את רוב האימונים הוא לא מעביר בעצמו, אך דבר לא נעשה בהם בלי לקבל את אישורו. מנג'רים בדמותו צריכים להבין במינהל עסקים וכלכלה, בארגון ובכוח אדם, בפסיכולוגיה ובתקשורת, בסקאוטינג, ברכש, בשיווק ובפרסום.
אז מי קובע?
אבל לא בכל מקום הסיטואציה הזו אפשרית. לתרבויות הכדורגל השונות בליגות האירופיות יש קבעונות שקשה לפרק. בספרד למשל, הנשיא הוא בעל המאה והדעה. בריאל, מאז תור הזהב של מיגל מוניוז שאימן את הקבוצה 15 שנה בשנות השישים, רק מאמן אחד השלים שלוש עונות בקבוצה. חוץ מיוהאן קרויף האגדי, שבברצלונה מילאו כל דרישה שלו בשמונה שנותיו עד 1996, לא היתה מקבילה למודל הבריטי בספרד בעשרים השנים האחרונות.
הגרמנים מקובעים בכיוון אחר: עבורם תפקיד המאמן הוא להתמקד בכדורגל, ותפקיד המנהל הוא לנהל את הקבוצה כלכלית. העברות שחקנים, למשל, מתבצעות על-ידי המנהל שנכנס למו"מ עם המועדון והשחקן. אלא שתחת השפעת ההצלחה של דור מאמנים חדש ודינמי ולאור האידיאל הבריטי, קמה בגרמניה תרבות אימון חדשה. נציג בולט אחד שלה הוא המאמן הוותיק דווקא, פליקס מגאת'. בוולפסבורג, הקבוצה של קונצרן פולקסוואגן, חיפשו דרך חדשה להיכנס לצמרת, אחרי שהדרכים המקובלות של רכש והחלפת מאמנים נכשלו. מאז 2007 קיבל מגאת' את הכובע המשולש. "המאמן מגאת' מציע שחקן, המנהל הספורטיבי מגאת' מאשר, והמנכ"ל מגאת' מנהל את המו"מ", נכתב בהנאה מרובה ב"קיקר". 41 שחקנים הלכו, 35 באו בשנה וחצי, תמורת קרוב לחמישים מיליון אירו. לוולפסבורג יש היום קבוצה עם טקטיקה קבועה, סגל צעיר ורעב של כישרונות בלתי מוכרים, והעתיד לפניה.
"בתקופתי בבאיירן, לא זז כלום בלי אישור שלי, של אולי הנס המנג'ר ושל קרל היינץ רומיניגה היו"ר", התלונן מגאת'. אצל יורגן קלינסמן דברים השתנו, הוא המאמן בעל הכוח הרב ביותר בהיסטוריה של המועדון. בעקבות דרישה שלו - מונה צוות עוזרים מורחב; נבנה מרכז אימונים חדש; ואפילו חדרי ההלבשה השתנו אצלו. 15 מיליון אירו השקיעו במועדון עוד לפני בעיטת הפתיחה לעונתו הראשונה, בלי להחשיב רכש שחקנים.
בקבוצה הסנסציונית של הופנהיים, רלף רנגניק הוא המאמן ובעל המלה האחרונה. "דרשתי להיות עצמאי כמו מנג'ר בריטי", הוא מסביר. בתקופתו בשאלקה לא התקבלה דרישתו להעסקת מאמן מנטאלי, והזמנת המלון שביצע בוטלה, "כדי שיעסוק רק בכדורגל", הסביר היו"ר דאז אסאואר. היום יש לרנגניק 12 מומחים שמסייעים לו, ואיש לא יעז לשנות את החלטותיו. וגם השכר שהוא מרוויח בהתאם. "זה שנושא באחריות הגדולה ביותר, צריך גם להרוויח הכי הרבה", הוא פוסק. קלינסמן, למשל, מרוויח 6.5 מיליון אירו בשנה. כמעט פי שלושים מיופ היינקס שאימן בבאריין בשנות התשעים.
עוד שני מאמנים בדוגמה הבריטית הם לוסיין פאבר השווייצרי של הרטה ברלין, שבונה זה שנתיים את הקבוצה מחדש, ויורגן קלופ בדורטמונד שאומר "את רוב החוקים והתקנות נותן המשחק עצמו. אני קובע את השאר". האם זה מקרה שארבעת המקומות הראשונים בבונדסליגה תפוסים כרגע על-ידי הרטה, הופנהיים, באיירן ו-וולפסבורג?
בניטז מקנא בפרגי
באנגליה, יש מי שניסה לשנות את השיטה. המועדונים של האוליגרכים למשל. רומן אברמוביץ' התקין בצ'לסי "מנהל ספורטיבי" חזק שייצג אותו מול המנג'ר, ולאחרונה אף החל להתערב בעבודתו באופן אישי. שלא לדבר על פיטורי ארבעה מנג'רים מאז כניסתו ב-2003. גם בניוקאסל ניסו להתקין את "המודל הקונטיננטלי", בינתיים בחוסר הצלחה. בליברפול מונה ב-1998 מנכ"ל חזק: ריק פרי. ב-2004 הוא הביא לקבוצה את רפאל בניטז מוולנסיה, וכרה לעצמו בור. בניטז המשיך להתחזק למרות ריב פומבי עם הבעלים. חמש פעמים סירב הספרדי לטיוטת הארכת חוזהו, לא בגלל פערים כספיים, אלא בגלל דרישתו להיות בעל המלה הקובעת. ההצלחה דיברה עבורו, לפחות אצל הבעלים, ופרי ייאלץ ללכת בסוף העונה.
בניטז רוצה בעצם את מה שיש לפרגוסון. את הכוח, השיטה, הארגון. הוא רוצה לבנות קבוצה בדמותו, שתירשם על שמו. השאלה הספונטנית, היא האם בניטז יכול להביא הצלחה דומה. האוהדים שסובלים מסגנון המשחק ההגנתי מסופקים. וכמוהם גם הפרשנים הבריטים, שמציינים טעויות חוזרות מהן בניטז מסרב ללמוד. ריצ'ארד וויליאמס ב"גרדיאן" למשל, מצביע על חילופים הגנתיים שיטתיים לקראת סיום משחקים כדי לגונן על 0-1, שמותירים את הקבוצה ללא התקפה שיכולה להגיב במקרה של שוויון או אפילו פיגור פתאומי. או על הניסיון הנואל להיכנס עם פרגוסון למלחמת מוחות בתקשורת. אבל לפחות יש לבניטז את הביטחון העצמי והשאפתנות הדרושה למנג'ר אמיתי, כמו למנהל חברה בשוק החופשי.
כישלון הערב (ג'), ויכול להיות שעידן בניטז מסתיים. הצלחה - וליברפול של השנים הקרובות רשומה על שמו בטאבו.
רוצה לקבל לתיבת המייל שלך את כל הכתבות, העדכונים והפרשנויות מהצ'מפיונס ליג? הירשם עכשיו בחינם לניוזלטרים והתראות ספורט של גלובס