בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב קבע, בהחלטה חדשנית, כי ידועה בציבור זכאית לקיצבת שארים מהפנסיה של בן-זוגה המנוח, גם אם לא תמך בה כלכלית.
המנוח היה חבר בקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות. הקרן ובנו של המנוח טענו כי האשה אינה הידועה בציבור שלו, ולכן אינה זכאית לקיצבת שארים. לדבריהם, יש לבחון האם היתה ידועה בציבור על רקע תכלית הענקת קיצבת השארים - לאפשר קיום מינימלי לסמוכים על שולחנו של המנוח.
השופטת לאה גליקסמן ציינה כי בפרשנות המונחים "אלמנה" ו"ידועה בציבור" יש להביא בחשבון את התמורות שחלו בחברה הישראלית. אמנם במקור נועדה קיצבת השארים לדאוג למחסור הכלכלי של התלויים בפנסיונר לפרנסתם, שכן ברוב משקי-הבית הגבר היה המפרנס העיקרי - ואולם "יש להתאים את הגישה לשינוי העיתים. כיום, חיים משותפים אין משמעותם בהכרח הטלת חובת הפרנסה של בן-זוג אחד על משנהו, בוודאי לא בהכרח הגבר את האישה".
בחינת היחסים
לדברי השופטת, שינוי העיתים הביא גם למגוון רחב של אורח חיים והסדרים כלכליים בין בני-זוג, במיוחד אלה המצויים בפרק ב' לחייהם. "לא פעם שומרים בני-זוג על הפרדה מסוימת ברכושם, הכנסותיהם וחשבונות הבנק שלהם, גם כשהם מקיימים 'משק-בית משותף'", ציינה.
לפיכך קבעה כי "אין חובה על האלמנה או הידועה בציבור להוכיח כי עיקר פרנסתה היה על חבר הקרן או על הפנסיונר, והיא זכאית לגמלה בכל מקרה. יש להקטין את המשקל שניתן לבחינת השאלה אם חבר הקרן תמך כלכלית ופירנס את האישה, ויש להגדיל את המשקל שניתן לבחינת מערכת היחסים הכוללת בין בני-הזוג ובחינת השאלה אם ניהלו 'משק-בית משותף', על מגוון האפשרויות לקיומו".
במקרה זה נקבע כי האישה היתה ידועה בציבור, למרות שהזוג ערך הסכם ממון. "עצם עריכת הסכם הממון מעידה על מערכת היחסים ביניהם", משום שלו היא היתה מערכת של "חברות" או "לצורכי מין" - לא היה המנוח דואג להסדיר את ההיבטים הכלכליים שלה. (עב' 9020/06).