לבנימין נתניהו יש דה ז'ה וו. ב-1996 היה זה דוד לוי שאיים שלא להיכנס לממשלתו, הפעם זה סילבן שלום שעושה לו אינתיפאדה.
בסביבתו של ראש הממשלה המיועד כבר מיהרו להכתיר את שלום לדוד לוי הבא, אבל למזלם, או לצערם, דוד לוי הוא לא. לא רק רעמת השיער הלבנה חסרה לשלום אלא גם האותנטיות המזרחית הדוד-לוית. מה שכן יש לשלום זו הבנה עמוקה של נבכי הפוליטיקה שכוחה רב מנאומים נמלצים.
בקרב על תיק החוץ שלום כנראה הפסיד, אבל במלחמה הוא דווקא ניצח. שלום תבע מראש תיק שידע כי אינו יכול לקבל. אולי כדי להישאר ממורמר (תכונה פולנית ידועה) על מנת לגרום לצד השני תחושה שהעוול שנעשה לו כה גדול ומחייב פיצוי, ואולי כדי להתחיל לבנות את המחנה ליום שאחרי עידן נתניהו.
אמנם בסביבתו של נתניהו אמרו השבוע כי "לסילבן אין שום משמעות" אבל כוח הם גילו שדווקא יש לו. במסיבת פורים שכינס, הוכיח שלום כי יש לו מחנה, וכי אם ייפגע - האצבע שלו לא תהיה היחידה שתורם נגד נתניהו בכנסת.
נתניהו, שחשש תמיד מכוחו הפוליטי של שלום ניסה פעם אחר פעם לפגוע בו ולהרחיקו ממוקד קבלת ההחלטות, אבל שלום, ילד באר-שבעי, מכיר את הפתגם הבדואי "70 שנה נחכה לנקמה ונגיד מיהרנו". ביום שבו יביט נתניהו על חורבות ממשלתו, שלום הוא שיצחק אחרון.
