ענבל פינטו ואבשלום פולק מעלים בערב משותף את יצירתם "ראשס", יחד עם "סודאד", יצירתה של רקדנית הלהקה טליה בק.
ראשס הוא מופע פרי עבודתם המשותפת של בני הזוג ורובי ברנט מלהקת המחול "פילובולוס". היצירה הוזמנה על-ידי הלהקה, שהופיעה עמה בביקורה בארץ בינואר 2008. העבודה המוגדרת בתוכנייה כ"ג'ק טאטי פוגש את גוגול" היא מפגש סוריאליסטי, קומי-טרגי, של שש דמויות מוזרות שכמו נשכחו במקום נידח ויצרו קומונה של חלומות שבורים. שפת התנועה המינימליסטית והתיאטרלית, מוזיקת הג'אז המקסימה והשימוש המתוחכם ומלא ההומור באביזרי במה פשוטים, יוצרים עבודה משעשעת, עדינה, ונוגעת ללב.
נראה כי נקודת המוצא של היוצרים הייתה שלא לכל דבר צריך להיות הסבר הגיוני, וכך הדמויות עושות דברים חסרי פשר ונוצר עולם הזוי שבו, דווקא חוסר ההיגיון שבפעולות שלהן נוטע בהן משמעות ויוצר רגעים קסומים.
אין הסבר לקרנבל הכיסאות המוטרף שפורץ לפתע, כשהרקדנים מזיזים אותם על הבמה ומסדרים אותם כ"קור דה בלט" או כקבוצת רקדניות בתהלוכה, או לסרט האנימציה היפהפה שיצר פיטר סלצקה וכמו נובע מתוך ראשו של אחד הרקדנים, או לטריו הנוגע ללב למוזיקה של ארוו פרט, שבו רקדנית גורבת גרביים ונעה כמו רקדנית על הקרח, ועוד ועוד. הכישרון של פינטו ופולק להפוך דברים פשוטים למלאי קסם, מוגש כאן שוב ביצירה מתוחכמת ומהנה ביותר.
תנועות חדות והרבה פאוזות
מגע ידיהם של הזוג פולק ופינטו ניכר גם ביצירתה של טליה בק, "סודאד", שהועלתה כאן בבכורה עולמית. על-פי התוכנייה: בק "מציירת תחושות של כמיהה וגעגוע בתוך עולם של ערגה תמידית". ביצירה משתתפות חמש רקדניות ומשהו מהאווירה של עבודותיהם של הזוג עובר גם כאן. פינטו עיצבה עם בק את התלבושות למופע, ובאלה בצירוף אביזרי הבמה עובר יותר מאשר עיצוב בלבד.
בתחילת המופע ארבע דמויות הנראות כמו בובות פורצלן עתיקות יושבות סביב שולחן עץ. בפינת הבמה ניצבת קערת אמייל ישנה, כזו שפעם שימשה לרחצה, ולידה רקדנית נוספת. כמו ב"ראשס", גם כאן נראה שהדמויות נשכחו איפשהו ועיסוקן העיקרי הוא ביחסים ביניהן לבין עצמן.
שפת התנועה של בק מעניינת, מורכבת מתנועות חדות והרבה פאוזות, שביניהן נוצר מתח. יש כאן שימוש עשיר באביזרים פשוטים, נוצות, כסאות, בגד שאחת הדמויות שולפת מתוכו עוד נוצות. הפסקול מאגד את האווירה המתוחה והמאופקת של היצירה. שיא היצירה לטעמי הוא כאשר הדמויות הבובתיות הללו יוצאות במעין מחול מבולבל וקטוע, ונראה שאיזשהו קפיץ השתחרר אצלן.
לעתים הרגשתי שחסרה לי איזושהי נקודת אחיזה במה שקורה על הבמה, ושהדברים מתרחשים לא תמיד מתוך חיבור ברור ביניהם. אך למרות זאת זו יצירה טובה, ומהחיבור של שתי העבודות נוצר ערב מהורהר, קסום ומהנה. *