אני לא יודע אם ההכנסות מפרסום על "המרוץ למיליון" מצדיקות את ההשקעה הגדולה בסדרת הריאליטי הטובה למדי הזאת. מה שכן, הצלחתה הסבירה - לא יותר - מעידה על המאסה הקריטית של הבאזז.
המתחרה, "האח הגדול", למרות כל מגרעותיה, הצליחה להפוך למשהו שמדברים עליו - גם אם בשאט נפש. ל"המרוץ למיליון" זה לא קרה - וספק אם בכלל יקרה.
צפיתי בתדהמה ביאיר לפיד ב"אולפן שישי" האחרון, שמספר כי בנו גילה לו שהתחפושות המבוקשות ביותר בקרב בני גילו היא של חנה ומרגלית - שתי הקיבוצניקיות החביבות מעמק הירדן, שהשתתפו בתוכנית.
גם אני נוטה להשתמש בילדיי כסיסמוגרף לבדיקת העדפותיהם של בני הנוער, והבדיקה שלי אכן העלתה יחס חיובי לסדרה, אבל בהתלהבות פחותה מזו שנצפתה כלפי "הישרדות" או "האח הגדול" עתירות הבאזז.
ייתכן שהבעיה היא בקצב. עד שרואים כאן מישהו מודח - יוצאת הנשמה, או אולי הבעיה נעוצה בעובדה ששתי היפות - לירן ויאנה - הודחו כבר בתום המשימה הראשונה.
מכל מקום, מי שיעדיף את התוכנית הזאת על פני "פרק ההדחה" של מכבי תל-אביב בכדורסל מאירופה, ייהנה מסדרת ריאליטי חביבה למדי, שלא יורדת נמוך, ושניתן לצפות בה בלי לחוש שאנו גורמים לעצמנו נזק מוחי לטווח ארוך. ב"יום חמישי השחון" שבו אין במה לצפות, גם זו נחמה. *
ברית דמים
"עלילת דם", מוצ"ש 21:30, ערוץ 8
הדרך שבה מתייחסות הנשים אל נשיותן, נותרה עדיין מסתורית בעיני, על אף שנים של מחקר בלתי אקדמי בעליל. היחס שלהן לגופן, למיניותן, והקונפליקט הבלתי פוסק שקיים לכאורה בין האימהות "הקלאסית" לבין העידן שבו ההגשמה האישית - כאדם, ולא רק כאישה - עומדת במרכז, הם בעיני מהמתחים המרתקים בעולמנו.
לירון לוי הרשקוביץ, יוצרת הסרט "עלילת דם", חווה את ההיריון הראשון לחייה, מה שגורם לה לחקור את הקשר שבין אישה לפוריותה, דרך עיני נשים שונות במשפחתה: בת דודתה הצעירה שמתנסה לראשונה במחזור חודשי, ולמעשה הופכת לפורייה עוד בטרם יש לה את היכולת להבין את המשמעות האמיתית של המושג; אמה, בשנות החמישים לחייה, שנמצאת בדיוק בשלב ההפוך - הרגע שבו מודיע לה הטבע על היום הראשון לשארית חייה; וסבתה בת ה-82, שיכולה, ממרום שנותיה, להשקיף על תפקודן של הנשים כמכונות רבייה, בלי שתהיה לה מעורבות רגשית עכשווית בנושא.
אני מודה שאני לא חסיד של כל אותם סרטים דוקו-אוטוביוגרפיים שבהם עסוק היוצר (או היוצרת, במקרה דנן) בעצמו באובססיה שגורמת לו לראות לפתע את כל העולם באור של החוויה הפרטית שלו. אחרי הכל - אפשר לדון בהיריון ובפוריות עד לזרא, ואפשר "סתם" להרות וללדת מתוך השלמה עם דרכו הטבעית של העולם, בהשלמה עם כך שלא אתה ולא ילדיך - הגם שהם מרכז עולמך - חשובים עד כדי כך להיסטוריה האנושית, או אפילו הנשית.
למרות ההסתייגות הזאת, מדובר ביצירה תיעודית מעניינת שהצפייה בה מעוררת לא מעט מחשבות. *