"תחנה שמקורבת לשלטונות האשימה שני סטודנטים בעלי שמות משפחה יהודיים באחריות להפגנות האופוזיציה. בכלי תקשורת פרו-ממשלתי אחר, דרש פרשן מאזרחים: להתעמת פומבית עם כל יהודי שתוכלו למצוא ברחוב, במרכז קניות או בפארק. הוא קרא לאוכלוסייה להטיל חרם על עסקים בבעלות יהודית, להפקיע רכוש של יהודים ולהפגין לפני בית הכנסת הגדול בבירה. ואכן, כעבור זמן קצר, הותקף בית הכנסת על ידי כנופיית בריונים, שמרחו על הקירות כתובות נאצה, כגון 'יהודים החוצה'. לפני שהסתלקו, הם גנבו מהמשרד את רשימת כל בני הקהילה היהודית".
האם תוארו כאן אירועים שקדמו לליל הבדולח בגרמניה ובאוסטריה בנובמבר 1938? לא. כי אף על פי שחלפו יותר מ-70 שנה מאז הפוגרומים של ליל הבדולח במינכן, בברלין וברחבי הרייך השלישי, קיימת עדיין טינופת אנטישמית מעלת צחנה במאה ה-21. התיאור בו פתחנו, הוא של התלקחות אנטישמית בקראקס, בירת ונצואלה, בפברואר 2009, לפי דיווח יבשושי במאמר מערכת ב"וושינגטון פוסט" מה-12 בפברואר. יבשת אחרת, מאה אחרת, מדיה אחרת, אבל בדיוק אותה אנטישמיות.
לא חשוב שהרקע שונה. ב-1938 התנקש הרשל גרינשפן, יהודי בן 17, בחייו של דיפלומט גרמני בפאריס והצית את פרעות ליל הבדולח במרחק מאות קילומטרים מזרחה. בסוף דצמבר 2008 יצאה ישראל למבצע "עופרת יצוקה" בעזה והציתה את זעמם של מאות מיליוני מוסלמים, אבל גם של מיליונים רבים אחרים, מאירופה ועד אמריקה הלטינית, לרבות הנשיא הדמגוג של ונצואלה, הוגו צ'אבס. הוא תיאר את המבצע כ"רצח עם", גירש את שגריר ישראל בלי גינונים וקרא ליהודי ארצו "להרים קול נגד הברבריות הזו". הכותרות האנטי ישראליות הלמו בכולם.
"האינטרנט הוא הברדס"
"העילה לא משמעותית", אומר ל"פירמה" אברהם (אייב) פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה בארה"ב. "אם לא תימצא עילה, שונאי יהודים ימציאו אותה. תירוצים לא חסרים. אם לא הייתה עזה, אז יש ברני מיידוף. אם לא היה מיידוף, אז קיים המשבר הפיננסי הכלכלי הגלובלי. תתפלאו לדעת כמה אנשים חושבים שהיהודים אשמים בקריסת הבנקים".
לתקשורת בעולם יש כמובן חלק מרכזי בנשיאת הגל האנטישמי ששוטף את העולם. גל שלדברי פוקסמן הוא אחד הגבוהים שראה אי פעם (ראו מסגרת). האינטרנט הוא כמובן במה לא מפוקחת לתעמולה אנטי-יהודית ואנטי-ציונית, אבל יש גם את כלי התקשורת המסורתיים, המפוקחים והכפופים לחוקים. ומהם חושש פוקסמן לא פחות.
- היכן אפשר למצוא את המדיה העוינת ביותר לישראל אחרי זו של מדינות ערב?
"אין ספק שכיום בריטניה היא המובילה במדרג המדינות שמאופיינות בעוינות תקשורתית לישראל. כפי שמקובל לחשוב, BBC וה"גרדיאן" אכן מקדימים את כל אמצעי התקשורת האחרים בהטיה נגד ישראל, אם לא בעוינות טהורה. אבל גם CNN אינטרנשיונל, שפועלת ממרכז בלונדון, ואל ג'זירה באנגלית, שגם לה נוכחות חזקה בבריטניה, מפציצים את הצופים בברד אנטי ישראלי בדיוק כמו המדיה ילידת המקום.
"אני רוצה לסייג ולומר שהקיבעון שלנו על לונדון כמרכז מדיה עוין לישראל אינו הוגן. רובנו שולטים רק באנגלית, והידיעה שלנו על מה בדיוק מתרחש במדיה בספרד, שאינה פחות עוינת, אינה מלאה.
"ועדיין המדיה הבריטית, גם כשהיא עומדת בפני עצמה ללא השוואות לאמצעי תקשורת במקומות אחרים, מצטיינת בעמדות אנט-ישראליות מובהקות".
- תן דוגמה.
"לאחר הפצצת בית-הספר של האו"ם בעזה בחודש ינואר, שהיתה האירוע המרכזי שאילץ את ישראל להפסיק את הלחימה כמה ימים, הדיווחים על ההפצצה נשאו את הכותרות 'טבח ילדים', או 'קטל בבית-הספר'. כמה שבועות לאחר מכן, דיווח האו"ם שלא היו דברים מעולם. אף אחד לא חשב להתנצל או לאזן. לכן אני תובע עכשיו מהעיתונים הבריטיים לפרסם הכחשה באותו עמוד ובאותו גודל, שבהם פורסמה הידיעה על ה'טבח' כביכול".
- אתה מזהה גם שינוי בסיקור של ישראל בכלי התקשורת בארה"ב בעקבות "עופרת יצוקה" ופרשת מיידוף שהכתה גלים?
"למעט כמה חריגים, התקשורת האמריקנית מגלה הגינות בנושאי ישראל. לאחר הכל, בארה"ב שיעור התמיכה הכללי בישראל הוא חמישה לאחד, ותמיכה גדולה כזו לא הייתה מתאפשרת באקלים תקשורתי גרוע. הראיה על דרך השלילה היא אירופה. ועדיין, אני כותב יותר מכתבים לעורך ה'ניו יורק טיימס' כדי למחות או לתקן, מאשר ל'וול סטריט ג'ורנל'. "ניו יורק פוסט" לעומת זאת הוא העיתון הכי פרו ישראלי.
"יש בארה"ב גם יהודים לא מעטים שמעדיפים לראות את ערוץ החדשות של פוקס מאשר את CNN, אם כי צריך לעשות הפרדה בין CNN אמריקה ל-CNN אירופה. אלה שני ערוצים שונים לגמרי בתכנים ובתפיסת עולם, גם מבחינת ישראל".
- הרשת היא סיפור אחר, אני מניח.
"האינטרנט היא אחד האתגרים הקשים ביותר שלנו במאבק נגד אנטישמיות. כולנו יודעים שאי אפשר לחיות בלעדיו, אבל היא משמשת ככביש מהיר להפצת אנטישמיות. אבל יש פתרונות. ב-1995 סייעה הליגה נגד השמצה למדינת ג'ורג'יה לנסח חוק שאוסר על אנשים להפגין כשפניהם מכוסות. החוק הזה עזר לדחוק את רגלי קו-קלאקס-קלן מהרחובות. חברי הארגון שוב לא יכלו להפגין ולהסתתר מאחורי הברדסים הלבנים שלהם. באמריקה, מותר לך להיות אנטישמי, אבל אתה צריך לשאת באחריות להתנהלותך, ואת זה אי אפשר לעשות כשפניך חבויות מאחורי מסיכה. האינטרנט הוא הברדס של חברי הקלו-קלאקס-קלן שפחדו לצאת להפגנות ברחוב עם פנים גלויות".
- מה דעתך על תופעה שנדמה שמתחילה לתפוס תאוצה של יהודים בתפוצות שמותחים ביקורת על ישראל? וודי אלן, למשל, או נעמי קליין?
"מה שעצוב בכל התופעה הוא שהיהודים האלה לא מבחינים שהם עושים כותרות לא בזכות טיעוניהם אלא בגלל מי שהם. אנשים מנצלים את היהודים האלה כדי לתקוע טריז בעם היהודי. חבל שאותם יהודים לא רואים זאת".
"אנחנו רואים יותר פוליטיקאים שמתייצבים לימינם של תוקפי יהודים ופחות פוליטיקאים שמתייצבים לימין היהודים", אומר פוקס. בפעם הראשונה אחרי מלחמת העולם השנייה אנחנו שומעים קריאות להחרים יהודים. לא מדובר על חרם פרופסורים שמרצים בישראל, למשל, אלא על חרם על חנויות ירקות של יהודים באיטליה, על עסקים יהודיים בטורקיה, בוונצואלה ובדרום אפריקה".
ד"ש מג'ימי קארטר
אנחנו חוזרים להתמקד בסיבות לפרוץ גל האנטישמיות האחרון בתקשורת העולמית. על פי פוקסמן, מלבד "עופרת יצוקה" אחד הגורמים המרכזיים להתרוממותו לגבהים חדשים הוא המשבר הכלכלי וספיחיו כמו פרשת מיידוף. "זאת פלטפורמה קלאסית לצמיחת אנטישמיות", הוא אומר. "ה'קשר', כביכול, בין יהודים לכסף מוטמע עמוקות אצל הרבה אנשים. שיילוק, הסוחר מוונציה שהמציא שייקספיר כבר במאה ה-16, לא צמח סתם כך. מי שולט על הכסף? היהודים. כל אחד חומד כסף, אבל היהודים יותר. ואז באה המלחמה בעזה. מי שולט בפלסטינים ללא מצרים? היהודים. מי לא בא על עונשו? היהודים. מדוע? כי הם שולטים גם על הפוליטיקאים בארה"ב".
- מדיניות ממשלת ישראל כלפי הפלסטינים בכלל ובעזה בפרט תרמה להתגברות המאמרים האנטישמים בכלי התקשורת?
"מה שישראל עושה או לא עושה כלפי הפלסטינים או בכל תחום אחר, לא משנה לאנטישמים. הם לא זקוקים לעובדות או לתירוצים. הם קולעים את החץ ואחר כך מציירים סביבו את המטרה. אפילו כאן בארה"ב. אנחנו רואים למשל איך מחלחלת לחשיבה הפוליטית באמצעות התקשורת התפישה שארה"ב נוקטת מדיניות חד-צדדית לטובת ישראל. עכשיו זה בון טון בוושינגטון לדבר על הצורך לנקוט מדיניות 'הוגנת' במזה"ת. ואני שואל, מדוע שארה"ב לא תנקוט מדיניות חד צדדית לטובת ידידתה ובעלת בריתה האסטרטגית? תפישת העולם של ג'ימי קארטר מתחילה לעשות קאמבק".