לומר שידע הוא כוח זה טריוויאלי; השאלה מי מייצר את הידע היא השאלה החשובה, שהתשובה עליה עשויה ללמד אותנו דבר או שניים על התקשורת הישראלית. בניגוד לחשיבה המקובלת - העובדות בתקשורת הן הדבר הפחות חשוב. מה שבאמת חשוב בעיתונות הוא מי נותן פרשנות לעובדות.
ישנו משפט מטופש הגורס ש"העובדות מדברות בעד עצמן". למעלה מ-25 שנים אני עיתונאי ומנהל דיאלוג עם העובדות - והן אילמות. שותקות כמו דג. דוגמה: ראש עיר מסוים מחליט לפטר 50 מורים. אלה העובדות. אם הוא ידליף את הידיעה לעיתונאי, ויספר לו שהוא מתכוון לעשות מהפכה בחינוך, להצעיר את המערכת ולהזרים דם חדש - הכותרת בעיתון תהיה "מהפכה בחינוך". אם, לעומת זאת, יו"ר ועד המורים יגיע לאותו עיתונאי ויספר לו שפיטרו 50 מורים, "שנתנו את נשמתם למערכת, גידלו דורות של צעירים ועכשיו משליכים אותם לרחוב" - הידיעה תוכתר בכותרת "ראש העיר נבזה". העובדות הן אותן עובדות. הפרשנות הופכת את העובדות לידע. ללא הפרשנות - מה שקורה במציאות הוא חסר משמעות.
נשאלת השאלה מי הם אותם "פרשני מציאות" בתקשורת? אלה המופיעים בטלוויזיה או חתומים על הידיעה בעיתון? לא לגמרי מדויק. הם רק הסוכנים. נו מיקי, קראנו כבר שליש מאמר - תגלה כבר.
מפסידים אבל מרוויחים
כמעט מיותר לומר כי התקשורת קובעת בפועל מה נדע, מה לא נדע ואיך נדע. היא מכתיבה במידה רבה מאוד את השיח הציבורי ואת גבולותיו. בעבר נהגנו לחשוב שתקשורת בבעלות מדינה או מפלגה היא כלי בלתי-אמין, ואילו התקשורת המסחרית נתפשה כ"נייטרלית" ו"אובייקטיבית", ולכן כשדיברנו על עצמאות התקשורת - הדגשנו את הצורך בעצמאות אל מול המדינה או הצנזורה הצבאית. אלא שבמציאות הנוכחית הצנזורה המאיימת ביותר היא דווקא בתחום הכלכלי. שליטת בעלי-ההון בתקשורת טומנת בחובה סכנה גדולה יותר לידע מאשר השליטה הממלכתית, שכן בעוד שממשלה דמוקרטית היא ציבורית - בעל ההון הוא אדם פרטי שהמחויבות שלו היא לעצמו בלבד.
חשוב לדעת שרוב כלי התקשורת בישראל מפסידים: "מעריב" מדמם כבר שנים, ערוץ 10 הפסיד מאות מיליונים, זכייני ערוץ 2 מייללים על מר גורלם וכך גם רוב אתרי האינטרנט. איש לא אוהב להפסיד כסף, ולפיכך אדם סביר לא ישקיע ממון במיזמים כושלים או מפסידים ככלי תקשורת. נכון? לא מדויק. כמעט כל קבוצת הון גדולה במשק הישראלי מחזיקה כך או אחרת בכלי תקשורת. למה? הרי להפסיד הם לא אוהבים. התשובה היא כדלקמן: הם מפסידים בכלי התקשורת - אבל מרוויחים במקום אחר. איך? הבעלות של בעל ההון על העיתון הופכת אותו ל"פרשן המציאות".
והמציאות שמציירת לנו התקשורת הישראלית בעשור האחרון - במיוחד בתחומי הכלכלה - היא כוזבת. הכסף מייצר את הידע ועכשיו גם קונה את אמצעי הפצתו. ואיפה העיתונאים? בדרך כלל לא ינחה בעל כלי התקשורת את העיתונאי מה לחשוב או מה לכתוב, אבל במציאות שבה רוב העיתונאים מבוהלים וחוששים לפרנסתם - הם משתפים פעולה עם האתוס. והאתוס הוא שוק חופשי פרוע שמאדיר את בעלי ההון (שהוא בעל העיתון) ומספר לכם שכל אחד יכול. האתוס הוא שהמרחב הציבורי הוא כושל בהגדרתו והוא לרעתנו. מיכרו לנו את הנכסים הציבוריים וראו כמה נפלא יהיה פה. בקיצור - עזבו אותנו מכל הערכים האחרים: רק הכסף ידבר; צדק, מוסר, סולידריות, בטחון תעסוקתי - אלה מושגים של פעם. לא בעיתון שלנו.
כדי להדר ולפאר את האתוס צריך להחליש את היריב. וכך הופך בשיח הזה כל איש ציבור מושא להתקפה וכל מוסד ציבורי למגוחך. המסר למערכת הוא פשוט: תביאו לנו שרים שסרחו, חברי כנסת מושחתים והכי טוב - ראש ממשלה. נשמיץ ונקלס וכך נשניא את הציבורי, נחליש אותו, נוריד את ערכו ואז גם נקנה אותו (בדרך כלל בנזיד עדשים).
דוגמה? לא מכבר התפרסם הדו"ח השנתי של השכר במגזר הציבורי. כל התקשורת הפרטית תקפה במקהלה קקופונית את השערורייה(!) כיצד זה משתכרים כל-כך הרבה על חשבוננו? נכון, אם מדובר בפרזיט שמקבל כסף ולא תורם לנו כציבור - זה לא ראוי. ברם לא מצאתי אפילו עיתונאי כלכלי אחד שטרח לשאול, האם אין זה ראוי שמי שמעניק לנו שירות ציבורי חשוב - יזכה גם לשכר גבוה? נניח שמדובר במומחה ייחודי למחלות לב, והוא עובד בבית חולים ממשלתי ומרוויח משכורת יפה. כלל הציבור נהנה מסגולותיו, מה רע שהוא ירוויח והרבה. מה אתם מציעים בעצם? עדיף שתהיה לו קליניקה פרטית ורק מי שיש לו אמצעים ייהנה משירותיו. או גליה מאור, מנכ"לית בנק לאומי, שהוא כזכור הבנק היחיד שמצוי עדיין בבעלות הציבור. למה שלא תרוויח הרבה אם ביצועי הבנק טובים ומכניסים לנו - הציבור - דיווידנדים? יכול להיות שמאחורי הביקורת השיטתית הזו עומד הרעיון הפשוט שעדיף שבמגזר הציבורי יעבדו רק אנשים בינוניים וחלשים, ואז נוכל לספר לכם בתקשורת כיצד המגזר הזה לא מתפקד?
מחייכים רק בפרסומות
אני לא נגד תקשורת פרטית, חלילה. עבדתי ואני עובד בכלי תקשורת כאלה. לנו כציבור חשוב שיהיו גם כלי תקשורת ציבוריים המנוטרלים מאינטרסים עסקיים. אם לא נציל את השידור הציבורי ולא נדאג לגיוון "פרשני המציאות", ואם ימשיכו להלך יד ביד שלטון ההון והתקשורת חסרת הערכים, צפו ליותר עוני, יותר זיהום, יותר ייאוש, יותר שחיתות, יותר תשלומים, יותר תרבות נמוכה ויותר אנשים מחייכים בפרסומות. רק בפרסומות. *