דייג, אוהב דגים? קצב, אוהב בשרים? האם הנשיא לשעבר, משה קצב, כשמו כן הוא? האם הוא אוהב בשרים במובן המושאל של "תאוות בשרים"? כך, ככל הנראה, ישתמע מכתב האישום שעומד להיות מוגש נגדו. מעין "תאב בשרים" סדרתי. אם אמנם אירע כל שמיוחס לו בכתב האישום, חמור הדבר, מביש ומבעית. אין לי כל מידע פנימי ביחס להשתלשלות הדברים, זולת מבוכה והשתאות גדולה ביחס לאופן "זגזוגו" של "תיק הבשרים" הלזה. התנהלות זאת, שיכולה אולי להיות מובנת (אך לא רצויה) לאנשי מקצוע, פוגמת ביחסו של הציבור - הנאור והבלתי נאור גם יחד - לרשויות אכיפת החוק, הפרקליטות והמשפט. בעיני הציבור, נראה הדבר כמו "פורים שפיל" ("משחק פורים").
בושה וכלימה נשיאותית וממלכתית
בעודו מכהן בתפקיד נשיא המדינה נפתחה חקירה כנגד קצב על מעשי אינוס וזימה, שאוזניים תצילנה משמוע. "נולד הר בישראל". התקשורת געשה, המדינה התביישה ופרצופו הנקלה של נשיא המדינה - סמל המדינה - ניבט אל פני האומה בעיניים מושפלות, ולעיתים גם בעיניים מזרות אימה. אבוי לבושה. עיתונאים ידענים או פסבדו-ידענים, התנדבו ללחשש, כי סיפורו של קצב היה ידוע ברבים משכבר השנים, אך איש ואישה לא פצו פה לצפצף.
כשנשיא מדינה מוקע בציבור על ידי בכירי המשפט כעבריין מין סדרתי, על כולנו להשפיל מבט. כך נפלו סמלים. מ*ש*ל דגל ישראל מתבוסס בבוץ. כי מציון תצא כלימה ודבר חלציים מירושלים. כך אנו נראים בעיני עצמנו וכך גם בעיני העולם כולו. אם בנשיאים נפלה שלהבת התאווה, מה יגידו אזובי הקיר ואנסיו?
זו לנו הפעם השנייה שמדינה שלמה מושפלת בעטיית נשיאה. כך גם היה (לשווא) בעניינו של הנשיא המנוח עזר ויצמן אשר נחקר בחשד נטילת שוחד מהמיליונר אדוארד סרוסי (תושב חוץ נטול עסקים בישראל). פרשת סרוסי שבקה חיים משפטיים בעודה באיבה (ובצדק), שכן לא היה כל שוחד וממילא גם לא הוגש כתב אישום כנגד הנשיא, אם כי הוא נאלץ להתפטר ולחדול מכהונתו. "הר" השוחד אפילו לא הוליד "עכבר משפטי" (עם כל אי הנעימות הנסיבתית שאפפה את המקרה המצער). לא אשפוך את חמתי על אירועי הימים ההם, שכן בזמנו ייצגתי את אדוארד סרוסי באותו עניין ולכן אין זה יאה ש"הנחתום" יעיד על עיסתו.
מבוכת הפרקליטות
בושת הנשיא התחלפה לה חיש מהר עם מבוכת הפרקליטות. מאיגרא רמה של צפי לכתב אישום חמור ואימתני ("הר" של ממש) הצטמק האישום בעקבות עיסקת טיעון לבירא עמיקתא של ניאופים קלילים יחסית. "ההר הוליד עכבר". בית המשפט העליון, בראשותה של הנשיאה דורית ביניש, לא חסך את שיבטו מכתב האישום ה"עכברושי", ואילו היועץ המשפטי לממשלה הגן על ה"עכברוש" מחמת מצוקת ראיות. זהו אותו יועץ משפטי, שהתבטא בתקשורת, כי המדובר בנשיא שהוא עבריין מין סדרתי. יש מקום להניח, שגם היועץ המשפטי הובך מהמראתו המואצת אלי על ומנסיקתו המהירה כלפי מטה. זה יכול לקרות. זה קורה. זה לא צריך לקרות. בוודאי לא, כשמדובר ביועץ המשפטי בכבודו ובעצמו ובוודאי בן בנו של בוודאי, כשמדובר בנשיא המדינה. אך את הגלגל שוב אין להשיב לאחור. ניתן רק לציין לשבח את הגינותו הרבה של היועץ המשפטי, אשר היה נכון לספוג את העלבונות האישיים, "לרדת מההר", לאחוז בעכברוש ולהביאו לעקידה. לא לכל פרקליט יש את החוסן המקצועי והאישי, כדי להודות ולעזוב ("מודה ועוזב ירוחם"). לפחות על כך יבוא היועץ המשפטי על הברכה ועל ההערכה.
חזון נפרץ הוא, שטיוטת כתב אישום מקורי שמוצג בפני נאשם פוטנציאלי חמורה בהרבה מכתב האישום המרוכך יותר אשר מוצג בפני בית המשפט, אם מגיעים הצדדים לכלל "הסכם פשרה", "הודיית פשרה", המכונה "הסדר טיעון". זה טיבה של פשרה - "קניית" סיכוי וסיכון. כל עוד נעשה ההליך ביושר, באמונה, ובגילוי נאות של חומר החקירה אזי הוא כורח בל יגונה, שיש אפילו, במקרים מתאימים, לעודדו (בשולי הדברים ומחוץ להקשרם, ברצוני לציין שכרגיל טרם הגשת כתב אישום לא מוצג בפני הסניגורים מלוא חומר החקירה אלא רק ליבתו החשובה. קורה, שעל פי חומר חלקי זה מכלכל הסניגור את הסכמותיו ופשרותיו. לא מן הנמנע שחלקיות החומר המוצג בפניו תוליד טענה מאוחרת של הסדר טיעון מוטעה או חלילה מטעה).
הפרת הנשיא את הסדר הטיעון ו"זיגזוגו"
חרף כל הדברים האלה, הפנה הנשיא את עורפו להסדר הטיעון שהושג עימו וכפר בכתב האישום המגומד. ההפתעה היתה גדולה, לא פחות גדולה מהחוצפה ומן ההתרסה שהיתה בה. התנהלות זו עלולה להיחשב כחסרת תום לב מצידו של הנשיא. משא ומתן שלא בתום לב, גם במובנו של סעיף 12 לחוק החוזים (האזרחי).
על בסיס אמונתה של הפרקליטות, כי הנשיא חפץ בהסדר הטיעון ויעמוד מאחוריו תוך הודייה בו, הסכימה הפרקליטות להביע את עמדתה התומכת, במסגרתה של עתירה לבג"צ שהוגשה כנגד הסדר הטיעון. בדיעבד התברר, שהפרקליטות הולכה שולל. הפרקליטות הצטיירה ככלי ריק. מכנסיה הופשלו כלפי מטה. אפילו העכברוש קופד.
הפכפכות הפרקליטות "וזיגזוגה" (באין חבל הצלה)
בעקבות "הפרת" הסדר הטיעון נאלצה הפרקליטות להרים את מכנסיה, לאסוף את שבריה ולהפשיל את שרווליה כדי להיערך לכתב אישום "הררי". אך אליה וקוץ בה: רק תמול שלשום הודיעה אותה פרקליטות לבית המשפט הגבוה לצדק, שהסדר הטיעון, טרם שנדחה על-ידי הנשיא, היה ראוי והגיוני, אל נוכח מצוקת הראיות. מה יום מיומיים? מה נשתנתה מצוקת הראיות דאז מקיומן דהיום באדרתן החמורה? האם הראיות הולידו את עצמן מחדש? או דילמא הכל "בעיני המתבונן", ומשמתחלף הפרקליט המתבונן, מתחלפות מחלפות ראשן של הראיות והן הופכות ל"שמשוניות"?
חודשים ארוכים נקפו עד שהגענו עד הלום וחזרנו לכתב אישום "הררי", אשר "מחזיר הר ליושנו". כיצד מתיישב "ההר" החדש עם "העכברוש" הישן? ליועץ המשפטי פתרונים.
לא אחת ולא שתיים משפטנים מיטלטלים בין מחשבות שונות ביחס לסיכוייו של תיק בבית משפט, ביחס לטיב הראיות וחוזקן או דלותן. ביום אחד עולים מעלה מעלה ברמת האופטימיות וביום האחר מאבדים את הביטחון. מקצוע המשפטים איננו מתמטי. לכל סוגיה ולכל ראיה יש פנים לכאן ולכאן. המציאות מסובכת, החיים קשים והמשפט סבוך עוד יותר. דברים אלה נכונים במשנה תוקף, מקום שכמה פרקליטים מעיינים באותו חומר ראיות (ומקל וחומר, פרקליט וסניגור). לכל אחד יש את ניסיון החיים שלו, ניסיונו המקצועי, נטיותיו המודעות והבלתי מודעות, כך שטבעי הדבר, שגם בין אנשי מקצוע "מאותו צד של המתרס" ניטש ויכוח. פרקליט באמונתו יחיה. לכל אחד יש את החיתוך המיוחד שלו, את חוש הריח האופייני ואת הטעם הנבדל. הדילמה והספקנות מהווים חלק אינטגרלי של המשפט ושל כל משפטן מנוסה. אלא מה, בסופו של יום צריך גם כושר החלטה. במקרה דינן, היה ליקוי חמור בהתבטאויות, בהפכפכות, בליבוי הציפיות, בניפוץ הציפיות, בזגזוג, במסרים הסותרים והסתורים. כולנו הפסדנו מכך. "חבל התלייה" של קצב (כלשונו הוא) איננו חבל הצלה למזוז. ממבוכה זו של הפרקליטות יתכן שלא תהיה הצלה ולא תהיה תקומה, בין אם יורשע הנשיא בדינו ובין אם לאו. חבל שכך.
בל תיפול טעות כלשהי: מבוכת הפרקליטות כלל איננה באותו מישור של המעשים הפסולים והפליליים שמיוחסים לנשיא. ב**וש*ת הפנים שגרם לנו הנשיא היוצא לא תימחה. ומעניין לעניין שלא באותו עניין.
האדמירל - סערה בכוס ים
אינני מכיר את מפקד חיל הים. מעולם לא פגשתיו. קראתי "דרישה תקשורתית" צדקנית שהרמטכ"ל יבוא איתו חשבון וידיחו מפיקוד על חיל הים מחמת ביקורו במועדון גוגו, בבחינת "הציץ ונפגע".
אני מחזיק מעצמי אדם ערכי, שומר חוק. לפחות החזקתי מעצמי ככזה, ברם למקרא דרישת התקשורת להיפרע מהאדמירל, התחלתי לפקפק בעצמי, שמא אינני כזה צדיק. אודה על האמת שמסופקתני אם הייתי מהסס אם לילך למופע גוגו (אילו רק הייתי זוכר לשם מה). לא הייתי מדמה לעצמי שיש בכך דופי משפטי (והייתי אף מגדיל לעשות ומזמין את אשתי להצטרף אלי). אני מניח שמיטב הנוער ובכירי עם ביקרו במופע חשפנות בארץ או בניכר, עם תחפושת או בלעדיה.
המושחתים בעם גם ביקרו, לפחות אחת בחייהם, בקזינו. אולי אפילו שיחקו "בלק ג'ק" ("21" נשמע פחות חמור ויותר נקי) ואולי גם רולטה. אוי לאוזניים שכך שומעות. האם גם דינם של אלה לילך לארץ גזירה? עוד אני מפשפש בחטאי, אני נזכר שבעבר הרחוק עמדה האפשרות שהחיפושיות יגיעו להופעה בישראל. אני מודה בפניכם, שחפצתי לראות את המופע. למזלי, הנאורים בעם מנעו את כניסתם של חברי להקת החיפושיות לישראל, לבל ישחיתו את נשמותינו הטהורות. ניצלתי מהשחתה.
נכון, מי אני ומה אני - אינני אלוף בצה"ל, אינני אדמירל. אני אדם פרטי מן השורה. אבל גם אדמירל איננו הרב הראשי. הוא אמנם מצווה לשמש דוגמא לפקודיו, אבל בייחוד בצבא ובענייני צבא. האם הגיוני שכולנו נפסיד את מי שמוחזק להיות המפקד המתאים ביותר לחיל הים מפאת חזיון הגוגו? מידתיות רבותי, מידתיות.
* עו"ד פנחס רובין הוא ראש משרד גורניצקי, והוא ואו לקוחותיו עשויים להיות בעלי עניין בתכנים המוזכרים בטורו.