בבית משפט השלום בירושלים, די רחוק מעיני התקשורת, מתנהל מזה כשנתיים וחצי משפטם של השר לשעבר צחי הנגבי, ושל מי שהיה מנכ"ל משרדו שמואל הרשקוביץ, בפרשת המינויים הפוליטיים במשרד לאיכות הסביבה. פרשת ההגנה של הנגבי הסתיימה, ואתמול (א') החלה פרשת ההגנה של הרשקוביץ. שמיעת הראיות צפויה להסתיים בסוף חודש מאי.
כזכור, הנגבי מואשם ב-49 מינויים פוליטיים של חברי מרכז ליכוד וקרוביהם, שביצע לכאורה כשר לאיכות הסביבה. מדובר בתיק תקדימי משני היבטים: לראשונה הועמד לדין איש ציבור על ביצוע מינויים פוליטיים, ולראשונה נחקר חשד לשוחד בחירות במישור הארצי מצד שר מכהן, ולא במישור המוניציפלי (במסגרת רשות מקומית כלשהי).
בסוף השבוע דנו שלושת שופטי ההרכב בדרך בה יסוכם התיק. השופטים אריה רומנוב ועודד שחם קבעו, בדעת רוב, כי הסיכומים ייערכו בכתב וכי אם הצדדים לא יבקשו זאת במפורש או שבית המשפט לא יראה צורך בהשלמת טיעונים בעניין כזה או אחר, לא ייערכו סיכומים בעל-פה (על הבעייתיות בעמדה זו - ר' מסגרת). ראש ההרכב, סגן הנשיא יואל צור, סבר שהסיכומים צריכים להיעשות בעל-פה בלבד, הן משום שלא ניתנה הסכמת הצדדים לסכם בכתב והן משום שסיכומים בכתב יעכבו את הדיון.
כידוע, תקנות סדר הדין האזרחי קובעות שבעלי הדין יסכמו את טענותיהם בעל-פה, אולם בית המשפט רשאי לצוות שהסיכומים יוגשו בכתב. הוראה דומה לא נכללה בחוק סדר הדין הפלילי, בו נאמר ש"רשאים התובע ואחריו הנאשם להשמיע את סיכומיהם לעניין האשמה". זאת, כנראה נוכח רצון המחוקק לאפשר לצדדים לנסות לשכנע את בית המשפט באופן ישיר ובלתי-אמצעי.
עם זאת, בעיקר בתיקים פליליים מורכבים ובעלי היקף רחב נהוג לעיתים להורות לצדדים לסכם את טענותיהם גם בכתב, תוך הפניות למובאות מפרוטוקול הדיון, וכן לראיות ולהלכות עליהן הם סומכים את טיעוניהם. אין ספק שתיק הנגבי מתאים לקריטריונים אלה. עד כה התקיימו בתיק 102 ישיבות הוכחות, במסגרתן העידו למעלה מ-160 עדים, שעדויותיהם משתרעות על פני למעלה מ-11,500 עמודי פרוטוקול. כן הוגשו למעלה מ-1,600 מוצגים, שחלקם מחזיקים עמודים רבים. הצפי הוא שבתום המשפט יהיו כ-3,000 עמודי פרוטוקול נוספים.
תקדימיות ההחלטה נוגעת לאופן שבו הסיכומים צריכים להיערך בתיק פלילי רחב היקף. השופטים רומנוב ושחם סברו, ש"הדרך הטובה, המדויקת והיעילה ביותר לסיכום טענות הצדדים, תהיה בהגשת סיכומים בכתב, הן לגבי הטיעון העובדתי והן לגבי הטיעון המשפטי". זאת, אלא אם מי מהצדדים יעמוד על כך שהסיכומים ייעשו - כולם או חלקם - בעל-פה.
הצדדים נדרשו לחלק את הפרקים או תתי-הפרקים לשניים: בחלק הראשון יגדירו בצורה מדויקת ומפורטת מהן טענותיהם העובדתיות בפרק זה. בחלק השני הם יתבקשו לצרף את הראיות המבססות את אותן טענות עובדתיות. אלא שבניגוד לנהוג עד היום, פסקו רומנוב ושחם באופן תקדימי שהסיכומים צריכים לכלול, באופן פיזי, את כל הטענות ואת כל הראיות של הצדדים, ואין די בהפניה לעמוד מסוים בפרוטוקול, או למוצג כלשהו שהוגש.
אם הצדדים ירצו להתייחס באופן מובחן ונפרד לכל אחד מעשרות האנשים שלגביהם נטען כי מונו או נעשה ניסיון למנותם באופן פוליטי, יהא עליהם להתייחס בפרק או תת-פרק נפרד, לכל אחד מהאנשים בהם מדובר. על הסיכומים להיות מוגשים בדצמבר 2009.
השופט יואל צור, בדעת המיעוט, סבר שלא ניתן להסתפק בסיכומים בכתב, משום שלא התקבלה הסכמת הצדדים לכך - לא הסכמה מפורשת ולא הסכמה מסתברת. למעט סניגוריו של הנגבי, עוה"ד יעקב וינרוט, גרשון גונטובניק ועודד גזית, ש"משום מה" ביקשו לסכם רק בכתב, ציין צור, התביעה (עוה"ד נעמה דברת-סולטניק וארז פדן) וסניגורו של הרשקוביץ (עו"ד עופר ברטל) ביקשו לסכם בעל-פה, לפחות באופן חלקי.
התנגדותו לכך היתה גם פרקטית. "המתווה לסיכומים שעולה מהחלטת עמיתיי", ציין צור, "הוא מתכון לפריסת הליך הסיכומים למשך חודשים רבים מאוד והוא אף יגרום להגשתם של סיכומים מרובי פרטים, עד כי מרוב עצים לא ייראה היער". לדבריו, אם הצדדים אף יתייחסו לכל מינוי באופן נפרד, נושא הסיכומים יסתיים במקרה הטוב בדצמבר 2009 וכתיבת הכרעת הדין תחל בינואר-פברואר 2010. "אני סבור שכל הסיכומים צריכים להתקיים בעל-פה, כשניתן ללוותם בטבלאות, מוצגים ובאסמכתאות משפטיות". לדעתו, השופטים הם אלה שצריכים לקבוע את הפרקים ופרקי-המשנה של הצדדים.
כך, נימק צור, יתמקדו הטיעונים בנושאים הרלוונטיים להכרעה בתיק ולא בטפל; כך יוקל על עורכי הדין; כך ניתן יהיה לזהות מיד הסכמות בין הצדדים של שינויי חזית של מי מהם; כך יוכלו השופטים לשאול שאלות הבהרה בו במקום; כך יוכל ההרכב לקיים התייעצויות בנושאים שונים תוך כדי הסיכומים ולא לאחר שיוגשו כמה כרכים של סיכומים שעצם קריאתם תהיה לא קצרה; ואולי בעיקר - כך יוכלו השופטים להתחיל בכתיבת הכרעת הדין בנובמבר 2009 (ת.פ. 4063/06).
אין הסמכה חוקית
למרות שחוק סדר הדין הפלילי אינו מכיר באפשרות להגשת סיכומים בכתב, הדבר הפך למחזה נפוץ. עוד בשנות ה-80 ציין בית המשפט העליון ש"מעשה של יום יום הוא שלפי בקשתם או מתוך היענות לפניית בית המשפט, מגישים תובע וסניגור בכתב את סיכומי טענותיהם, אם לאחד משלבי הביניים של המשפט הפלילי ואם לסיכומה של פרשת הראיות כולה".
גם בפסיקת העליון וגם בספרו של פרופ' יעקב קדמי נאמר, שסיכומים בכתב "אינם הדרך שנמצאה מתאימה לבירור טענות הצדדים בהליך הפלילי, אלא אם כן באה על כך, במקרה נתון, הסכמתם המפורשת של כל בעלי הדין".
אולם לאור החלטה שניתנה בעליון ב-2004 נראה, כי הסיכומים בכתב בהליך פלילי יכולים לבוא, לכל היותר, בנוסף לסיכומים בעל-פה ולא במקומם. השופטים אדמונד לוי, אהרן ברק ואילה פרוקצ'יה אמנם התייחסו לסיכומים בערעור פלילי, אך העיקרון זהה ואף אמור לחול ביתר שאת בנוגע לדיון בערכאה הראשונה. "הסיכומים בכתב לא נועדו לבוא במקומו של הטיעון על-פה", כתב לוי. "לפיכך, אם השתרש בערכאה זו או אחרת נוהג לפיו הטיעון בערעור פלילי מתקיים בדרך של סיכומים בכתב בלבד, אזי מדובר בנוהג שאין לו אחיזה בחוק סדר הדין הפלילי, ועל כן יש להימנע ממנו כדי לא להביא לפסלותו של ההליך כולו".
השופטת פרוקצ'יה הותירה בצריך עיון את השאלה האם בהסכמה מוקדמת של בעלי הדין בהליך פלילי לטעון על דרך סיכומים בכתב ובלא טיעון בעל-פה, יש כדי להכשיר הליך דיוני כזה, ולמנוע בהמשך מהנאשם טענה שההליך לוקה בפגם דיוני הגם שלא נגרם לו עיוות דין.