ברגע שהכדור של אנגלוס באסינאס מהאגף פגש את הראש של אנגלוס חריסטאס וננגח ממנו לרשת, בדקה ה-57 של גמר אליפות אירופה 2004, הפך אוטו ריהאגל לקאלט אמיתי. אחרי קריירה מפוארת, סקנדלים ופיטורים מכוערים, מאבקים, סנסציות והישרדות, הצלחה נגד הסיכויים - ריהאגל המוחצן והקפריזי הפך לאדם שהביא במו ידיו את יוון לתואר אלופת אירופה.
יש לו כמה נקודות ציון מעניינות כשחקן: למשל, הוא שיחק בעונה הראשונה שבה הוקמה הבונדסליגה (1963). כמאמן הוא מחזיק בכמה שיאים: 14 שנים ברציפות בליגה הגרמנית הראשונה כמאמן ורדר ברמן; והוא גם המאמן שרשם הכי הרבה משחקים בבונדסליגה. יחד עם הופעותיו כשחקן יש לו מעל אלף משחקי בונדסליגה, הישגים חסרי תחרות שמציבים אותו באותה שורה של מאמנים כמו ארנסט האפל, אודו לאטק ואוטמר היצפלד. האסטרטגיה שלו פשוטה: "אין פה כוכבים. הקבוצה היא הכוכב".
בתקופתו, מאז 1981 זכתה ורדר ברמן בשתי אליפויות, בארבע סגנויות (שתיים מהן בגלל הפרש שערים בלבד), בשני גביעים ובגביע אירופה למחזיקות גביע. ברמן של ריהאגל הפכה ליריבה המרכזית של באיירן מינכן בגרמניה ולכוח אירופי. היכולת שלו לגבש קבוצה הומוגנית ללא כוכבי-על או סכסוכים פנימיים ולהחדיר בה מוטיבציה ושאפתנות, הפכו אגדתיים. במהלך המשחק לא מסוגל ריהאגל לשבת. הוא עומד, מתרוצץ, צועק ושורק עם הזרת לשחקניו או לשופטים. הטקטיקה שהנהיג, "התקפה בשליטה" היא התקפית, אבל עם סיוע הגנתי של כל חלקי הקבוצה, תנועה מתמדת וריכוז עצום. הוא אמנם השתמש לרוב בשחקנים ותיקים, אבל הכשרונות שהוא שילב בקבוצות שלו הוכיחו את עצמם: רודי פלר, מיכאל באלאק, מירוסלב קלוזה ואנגלוס חריסטאס למשל.
דיקטטורה נאורה
אחרי תקופה קשה במינכן השקיעו ראשי באיירן ב-1995 ברכש והביאו בין השאר את יורגן קלינסמן ואת אוטו ריהאגל. טעות חמורה: ריהאגל מצודד ב"דיקטטורה נאורה", כלומר אוטוקרטיה, ולא מקבל התערבות בהחלטותיו. היחס המתנשא שלו כלפי ההנהלה, השחקנים ואנשי הצוות עוררו התמרמרות. ההתנהגות הבוטה של המאמן שצמח בבית של כורה פחם בחבל הרוהר ולא סיגל לעצמו כללי התנהגות בעיר הנוצצת והמתוקשרת, רק סייעה לדחיפתו החוצה. שלושה שבועות לסיום העונה, אחרי שבאיירן עלתה לגמר גביע אופ"א וניצבה במקום השני בליגה, לקח בקנבאואר את הקבוצה כדי לרשום לזכותו עוד גביע אירופי.
מי שניצל את המצב היה המועדון מקייזרסלאוטרן שכשל וירד לראשונה בתולדותיו ב-1996 לליגת המשנה. ריהאגל הזועם לקח על עצמו את האתגר, העלה את הקבוצה מיד חזרה לליגה הבכירה והמשיך והפך אותה לעולה היחידה שזוכה באליפות הבונדסליגה בהיסטוריה. שוב, חיכוכים עם ראשי המועדון הובילו לפרידתו בסוף 2000 ולשנת מנוחה.
כאן גם מתחיל הסיפור היווני. וואסיליס גאגאטסיס, שהפך ראש ההתאחדות היוונית ב-2001, חיפש שם גדול כדי להשקיט את הביקורת הציבורית ולהוכיח פעלתנות. מאמן זר ותיק, בן 62, עם הישגים מוכחים ורצון לאתגרים חדשים נשמע מצוין עבור הציבור ביוון. במשחקו הראשון של ריהאגל הנבחרת הוכתה 5-1 בפינלנד. הפרפקציוניסט קלט שהנבחרת הכאוטית והמושחתת מורכבת משחקנים מסוכסכים עם יחסי ציבור טובים שנדחפו על-ידי סוכניהם, על-ידי מקורבים בהתאחדות ועל ידי ראשי המועדונים הגדולים. הוא התחיל לסנן במרץ בלי התחשבות באיש, הכניס משמעת וסדר בנבחרת וזימן שחקנים בהם צפה, גם ליגיונרים. החיבור הנכון חיסל כל אופוזיציה.
אחרי שני הפסדים ושני ניצחונות דחוקים על ארמניה וצפון אירלנד הגיע המבחן של ריהאגל: משחק חוץ בספרד. בהערכה שיכשל ויפוטר, הוא גילה אפילו עניין בהצעה מלברקוזן. אבל יוון הפתיעה וניצחה. הקהל החל לזרום חזרה למגרשים וכוכבים שפרשו חזרו לנבחרת. שנה מאוחר יותר כבר זכה ריהאגל במשאל של העיתון האתונאי הפופולארי "טה ניאה" בתור "הפנים של שנת 2003": יוון ודור הזהב שלה עלו לאליפות אירופה בפורטוגל.
אחרי הזכייה האריך ריהאגל את חוזהו לצהלות ההמונים והפך למאמן הלאומי ששרד יותר מכל אחד אחר ביוון. שוער העבר של יוון, ניקוס "הפאנטום" סרגאניס, אמר: "לא אכפת לי שהוא רק 50 יום בשנה ביוון. עבור היוונים הוא יהיה תמיד קדוש. מצידי שינהל את האימונים מגרמניה, אם הוא רוצה, אז מהבית בטלפון סלולארי".
כישלון ששווה הארכת חוזה
למרות הכישלון לעלות למונדיאל 2006 לא חשבו ביוון לחתוך אותו. לכל היותר הביעו מעט ביקורת. אולי כדאי להביא שחקנים צעירים, לרענן את השורות. ריהאגל הזדעם שיש מי שמפקפק בו פתאום: "להחלטות רק אני אחראי ואף אחד מלבדי. אני עושה כפי שאני רואה לנכון". וואסיליס טסארטאס, שהיה ב-2004 בורג מרכזי בנבחרת ונופה ב-2005, הכריז שריהאגל השתנה. שיש מקומות מובטחים בנבחרת, שלמאמן אין יותר כבוד לשחקנים. אבל אחרי הניצחון 0-1 באיסטנבול במוקדמות היורו הבא, והעלייה לטורניר כנבחרת המצטיינת, חזר ריהאגל לאולימפוס למשכן קבע. גם אפס נקודות בטורניר לא מנעו מהצדדים להאריך את חוזהו עד 2010 בה יהיה ריהאגל בן שבעים.
זו תהיה טעות לחשוב שבזקנותו התרכך: העיניים שלו רושפות זעם כבעבר, הוא דומה לחיית טרף על הקוים - והשחקנים רואים בו דמות אב ונותנים לו כבוד. לא רק הם, אפילו אשתו, שהיא גם הסוכנת שלו ומשמשת כסקאוטרית שלו, קוראת לו "טריינר". מגזין תרבות הכדורגל "11 חברים" השווה אותו "למיסטר וולף" מהסרט 'ספרות זולה' עבור סמואל ל. ג'קסון וג'ון טרבולטה: האיש שיכול לפתור את הבעיות. רק צריך לתת בו את האמון.
רוצים לקבל את הכתבות של אלון זנדר ישירות לתיבת המייל שלכם? הירשמו לניוזלטר והתראות ספורט
