בית משפט השלום בפתח-תקווה חייב מוכרי דירה לשלם דמי תיווך למתווך עימו חתמו על הסכם בלעדיות, למרות שסעיף הבלעדיות לא הופיע במסמך נפרד כפי שדורש החוק, ולמרות שהדירה לא נמכרה באמצעותו.
התביעה התקבלה משום שהמוכרים חתמו סמוך לסעיף הבלעדיות, מעבר לחתימתם בסוף ההסכם, מה שמעיד כי היו מודעים למשמעות הבלעדיות.
חוק המתווכים במקרקעין קובע כי ניתן להעביר עסקה לטיפול מתווך בבלעדיות, ובלבד שמתן הבלעדיות ותקופתה יאושרו בחתימת הלקוח על גבי מסמך נפרד, ושבמהלך תקופת הבלעדיות יבצע המתווך פעולות תיווך.
החוק קובע חזקה, שאם הנכס נמכר בתקופת הבלעדיות - המתווך היה הגורם היעיל בעסקה, ולכן הוא זכאי בכל מקרה לדמי תיווך.
במקרה זה, כאמור, סעיף הבלעדיות היה חלק מהסכם הזמנת שירותי התיווך, אולם חתימת המוכרים הופיעה בסמוך לו, והמוכר העיד בבית המשפט כי היה מודע לכך שהוא מעניק בלעדיות למתווך. ואולם, הם סירבו לשלם את דמי התיווך, בנימוק שהחוק מחייב שהבלעדיות תיעשה במסמך נפרד.
"במצב זה", קבע השופט נחום שטרנליכט, "על המוכרים לכבד התחייבות זו, ואין הם יכולים להתחמק ממנה בנימוקים פורמליים כאלה ואחרים". זאת, משום שהסיבה שהחוק דורש הפרדה בין החתימה על הזמנת שירותי התיווך לבין החתימה על הבלעדיות, היא לוודא שמזמין השירות מודע לבלעדיות ולמשמעותה ומסכים לה.
"אין זה מתקבל על הדעת כי מזמין שירותי תיווך יוכל להתחמק מהתחייבותו לבלעדיות - רק בשל כך שחתימתו בדבר אישור הבלעדיות הינה על אותו דף שבו נמצאת חתימתו בנוגע להזמנת שירותי התיווך, ולא בדף נפרד". (ה"פ 08-249).