האם האקטיביזם השיפוטי מתרחב? בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה תיקן טעות טכנית בחוק, תוך התערבות אקטיבית בנוסחו על-ידי הוספת מילה לטקסט, לאחר שקבע שברור כי זו כוונת המחוקק. זו הפעם הראשונה בה מתקן בית המשפט חוק על-ידי שינוי הטקסט עצמו ולא באמצעות פרשנות המותאמת לתכלית החקיקה.
עד היום ידוע על מקרה אחד משנת 1966 בו תוקן חוק, אך שם דובר בטעות דפוס (נכתב "העבודה" במקום "העבירה"). העליון קבע כי מדובר בטעות ברורה, ו"ואין צורך לכנס את הכנסת לשם תיקונה".
השופטת יעל וילנר קיבלה עתירת עמותה המנהלת במתחם אחד בית-אבות ומעון יום לקשישים. פקודת מיסי העירייה ומיסי הממשלה (פיטורין) משנת 1938 פוטרת מארנונה "מעון יום, כמשמעותו בחוק הפיקוח על מעונות". ואולם, אין בחוק הפיקוח הגדרה ל"מעון יום", אלא רק ל"מעון", המוגדר (בין היתר) כמקום מגורים ושהייה לזקנים. התקנות של אותו חוק, לעומת זאת, מגדירות "מעון יום" כ"'מעון' כמשמעותו בחוק הפיקוח, המיועד למקום אכסון לילדים עד גיל 6 למשך שעות היום".
מהו מעון יום?
במשך שנים חייבה עיריית חיפה את העמותה בתשלומי ארנונה בגין מעון היום, כחלק מבית-האבות ובתעריף של בית-אבות. ב-2006 חל שינוי במדיניותה והיא הודיעה לעמותה כי המעון (להבדיל מבית האבות) יקבל פטור רטרואקטיבי מארנונה, נוכח הפטור ל"מעון יום" שבפקודת הפיטורין. אלא שכעבור 3 חודשים חזרה בה מההודעה, נוכח עמדת היועצת המשפטית של משרד הפנים, לפיה יש לתת פטור מארנונה רק ל"מעון יום", כהגדרתו בתקנות (כלומר, מעון לילדים).
באמצעות עו"ד גיא אלקיים עתרה העמותה לבית המשפט. העירייה ומשרד הפנים טענו כי נוכח היעדר ההגדרה ל"מעון יום" בחוק, יש לפנות לתקנות. לדבריהם, בכל החוקים האחרים בהם מתייחס הדין למעונות יום, ההתייחסות היא למעונות יום לילדים בלבד.
השלמת החסר
השופטת וילנר קבעה תחילה, כי מאחר שפקודת הפיטורין מפנה להגדרת "מעון יום" בחוק הפיקוח, אין לבית המשפט סמכות לחפש את ההגדרה בחוק אחר. לפיכך, "הדרך הנכונה לפתור את החסר הקיים בפקודת הפיטורין היא על-ידי השלמתו על-ידי בית המשפט".
בעבר נפסק כי בית המשפט מוסמך להוסיף לחוק את מה שהמחוקק החסיר לו. הפסיקה פורשה כמאפשרת "לתקן" חוק באמצעות פרשנות, אך וילנר פירשה זאת כסמכות להוסיף גם מילה חסרה בחוק. היא ציינה את הקשיים "בהתערבות בסמכות המחוקק ובאוטונומיית הרצון שלו", אך מנגד "אין להתעלם מכך שמדובר בתיקון טעות או תקלה שיביא דווקא להגשמת רצון המחוקק, במקרים בהם בשל הטעות נמנעת הגשמת רצונו".
וילנר קבעה כי הטעות הניתנת לתיקון בחוק מקבילה לטעות שניתן לתקן בפסק דין, כלומר "טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה".
לדבריה, על השופט לבחון את המקרה ב-3 שלבים: ראשית, יש לעמוד על עצם קיומה של הטעות. שנית, יש לקבוע האם היא נופלת בגדר אותן טעויות שהשופט רשאי לתקנן. כך הטעות צריכה להיות ברורה ובולטת לעין, "באופן שפירוש הטקסט יביא לתוצאה אבסורדית, חסרת היגיון ובלתי מתקבלת על הדעת לחלוטין. על הטעות להיות כה בולטת, עד כי לא ניתן לקיים את ההוראה ללא תיקון הטעות, או כי ההוראה הינה חסרת משמעות בלא התיקון, ומרוקנת מכל תוכן, בניגוד ברור לכוונת המחוקק".
אם התשובה חיובית, ניתן לעבור לשלב השלישי - תיקון הטעות על-פי כוונתו הברורה של המחוקק. במקרה זה קבעה כי מדובר בהשמטה מקרית של המחוקק, ולפיכך היא הוסיפה את המילה "מעון" לפקודת הפיטורין, כך שייכתב בו: "'מעון יום' - מעון כמשמעותו בחוק הפיקוח על מעונות", ובכך איפשרה את הפטור מארנונה גם למעון בבית-האבות. (עת"מ 08-678).