בזמן האחרון מבלה פרופ' מיכה אולמן, 70, חתן פרס ישראל לפיסול, ימים רבים מתחת לפני האדמה. אל דאגה, לא מדובר באמן תמהוני שירד למחתרת אחרי הכרזת זכייתו. הסיבה לכך היא עבודתו החדשה "יום השיוויון" שאותה הוא מקים בגן הפסלים של מוזיאון ישראל בירושלים. כמו רבות מיצירותיו זהו פסל שרב בו הנסתר על הנגלה, ונדרשת התעמקות מסוימת על מנת להבין את מלוא המשמעויות שטומן בו אולמן.
מדובר בבור בעומק 5 מטר, אשר ניתן לראותו רק מלמעלה, מבעד לספסל זכוכית שעליו מוזמנים העוברים ושבים לשבת לנוח. למרות שממדיו דומים לאולם קטן, הכניסה אליו לא תתאפשר מרגע סיום העבודה.
החלל התת-קרקעי מכוון ללכוד את אור השמש ואת דמות הצופה המוטלת כצל לתוכו. נקודת הזמן שבה יגיע הפסל לשיא תפארתו תחול פעמיים בשנה, בימי השוויון בין שעות היום והלילה, במארס ובספטמבר.
בעבודה על יום השוויון נעזר אולמן באסטרונום ולמד באופן מדויק את תנועת גרמי השמים ש"משתתפים" ביצירה. כמי שפסליו נטועים עמוק באדמה, הוא אינו מהסס להרחיב את גבולות יצירתו ומעלה אותה לספירות שמימיות, קוסמיות. ממש כשם שה"שוויון" מעסיק אותו במובנו הבסיסי והאנושי.
"אור השמש מצטרף להרבה אלמנטים שמעניינים אותי ופועלים על העבודות שלי, כמו החול הנערם בדרכו או העננים המשתקפים. מה שקורה מעצמו".
זעקה בשטח פתוח
אחת מהעבודות היותר מפורסמות של אולמן - "הספרייה" היא אנדרטה לשריפת הספרים בכיכר אוגוסט בבל, שם הדירו אנשי אוניברסיטת הומבולד את עמיתיהם היהודים והוציאו מהספרייה "ספרים אסורים" לשריפה ב-1933.
המעשה שסימל את עליית הנאציזם אותת לעולם על הסכנות הטמונות במשטר החדש, ברוח אמרתו של ההוגה הגרמני-יהודי היינריך היינה, מאה שנה קודם לכן: "במקום ששורפים ספרים ישרפו גם בני אדם".
עבודתו של אולמן היא מונומנט חבוי. זעקה מינימליסטית בשטח הפתוח של הכיכר הברלינאית רחבת הידיים. לוח הזכוכית נטמע בין אבני הכיכר כחלון רצפתי לא גדול, ותחתיו נפער בור רבוע עמוק ובו מדפים ריקים. מידות החלל הפנימי תוכננו בקנה מידה אנושי, על-פי מידותיו של אולמן עצמו ("ארבע פעמים הגובה שלי", כדבריו) ועל מדפיו מקום ל-20 אלף ספרים נעדרים - כמספר הספרים שנשרפו.
כמו הבורות, גם ספרים הם מוטיב חוזר, המשמש את אולמן בדרכים מפתיעות. כך למשל, ב"ספרי החול" המונחים על מדף ארוך אצלו בסטודיו הוא עורם חול-חמרה אדום ודקיק על גבי לוחות ברזל מכופפים, הנראים ככריכת ספר פתוחה בזוויות שונות. החול עשוי לסמל אפר דפים שנשרפו.
הוא יפול וייערם בשיפוע המקסימלי הטבעי לו, מסביר אולמן: "אני מעוניין במצבים השבריריים הללו. מצב עומד, שבו אני שולט בצורות, אבל יכולים לקרות דברים שלא בשליטתי. אני משתמש בתכונות הטבעיות של האלמנטים. הדברים המתרחשים מעצמם והחלקים הלא-נראים בעבודתי הם האהובים עליי במיוחד".
בברלין הפתח האטום של חדר הספרים התת-קרקעי פונה אל עבר האוניברסיטה כאצבע מאשימה. "זו עבודה שנכנסה לספרי התיירות של ברלין והיא מושכת תנועה מתמדת, בצורה שמאוד הפתיעה אותי. היא לא שונה מהשפה הקבועה שלי.
זו כיכר ענקית והחור הוא קטן ומינורי, אבל רואים את תגובות העניין וההפתעה של האנשים", אומר אולמן, שעבודותיו המרומזות מחמיצות לעתים את צופיהן, שאינם מבחינים בהן. מעטים מזהים, למשל, את הפסל התלוי כמדרגות או כסא הפוך בין שמים לארץ על תקרת החניון של המשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב. עוד פחות עוברי אורח מזהים את כתם הצל הקבוע של התיאטרון הקאמרי על הרחבה כ"פסל".
לא כך ב"ספרייה", שקשה להתעלם מנוכחותה השקטה והמטרידה. "העבודה מוארת מבפנים באור תמיד. בשעות היום יש מפגש אור באור ורואים אנשים מתקהלים, בלילה נביעה של אור מושכת אליה סקרנים. ביום סגריר העננים המשתקפים על הזכוכית נראים כמו עשן מטפורי".
מחובר לפעימה
מטפורות אינן חסרות בעבודותיו של אולמן, שנראות במבט ראשון כפשוטן - כפסלי חלודה, אדמה והתחפרות. אך אין לטעות בקומוניקטיביות הישירה של העבודות. הסמליות היצוקה בהן מתחרה במורכבותה רק בכשרונו להמעטה ולעדינות בביטוי הרעיונות. לא במקרה אמרו עליו חברי ועדת פרס ישראל כי אולמן "אינו רק פסל, הוא הוגה ופילוסוף בתחום השפה הפלסטית".
את הבורות הראשונים שלו חפר אולמן בשדות סביב רמת השרון, שם שוכן גם היום הסטודיו שלו. ב-1972, במסגרת סימפוזיון פיסול בטבע, חפר שני בורות תאומים - בקיבוץ מצר ובכפר הערבי השכן מסר, והחליף ביניהם אדמות.
פעולה זו קיבלה את כוחה כמעין ברית סמלית בין שני יישובים אחים, שאכן מקיימים ביניהם לאורך שנים יחסי ידידות ושכנות טובה. "מבחינה פורמלית העבודה הזו קיימת עד היום, גם אם לא רואים אותה", הוא אומר, ומהרהר בקול רם שברצונו לחזור לבקר שם בקרוב.
*עם השנים עברת מעבודת כפיים ומגע ישיר באדמה לשפה פיסולית יותר עקיפה. הפסלים שלך הם כמו הצעה לראות אמנות, אבל אפשר גם להחמיץ אותם בלי לדעת.
"אני משאיר יותר מקום למתבונן ומזמין אותו למלא את החסר. אותם חלקים בלתי נראים מתקיימים למעשה בראש של הצופה המעוניין. יש לזה מחיר, כמובן, אני מפסיד את הלא מעוניינים.
"חשוב לי שאת העבודות רואים רק אם רוצים, הן לא כופות את עצמן. אני משתדל שיהיו פשוטות אבל גם טעונות מאוד, למי שרוצה לצלול ולהתעמק".
כזו היא היצירה "מים" בירושלים - המורכבת משני מכסי ביוב עירוניים פשוטים, בהם הטביע אולמן את טביעת כף ידו. בכיכר ציון, בחלקה המערבי של העיר, מוטבעת יד ימין ("אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", הוא מצטט) ואילו ברחוב האחים שבעיר העתיקה מוטבעת יד שמאל. "זו שפה נסתרת שמעניינת אותי. שם הרחוב מדבר בעד עצמו ומערכת המים היא הדבר המחבר וזורם בין כל בני האדם בעיר ומגיע לכל פה. זו ממש הצעה לפתרון בעיות ירושלים".
עבודה מרומזת אחרת היא "יסוד" בשדרות רוטשילד בתל-אביב, הנראית כקווי מתאר של בית אפשרי. יש המבחינים בה ויש החולפים על פניה בבלי דעת, אך אם תרצו להתעכב, יש בה הרבה יותר מהנגלה לעין. "יסוד - שלושה רבעים ממנו סוד", אומר אולמן.
"יש כאן ארבעה חדרים, שניים גדולים ושניים קטנים, וכיווני כניסה ויציאה, בהתאם לעורקי התנועה", מסביר אולמן ומרמז על חדרי הלב האנושי ועורקי הדם. יש הרואים בעבודה זו יסודות לבית שהולך להיבנות ויש המייחסים לה דימוי ארכיאולוגי, כמו שרידים המעידים על חיים שלמים שחבויים תחתם.
דימוי הלב הפועם בשדרה הוא מטפורה שניתן למצוא גם בעבודת שולחן בסטודיו, שזכתה לשם "ארבע פעימות", ובה ארבע כוסות המייצגות בוכנות במנוע, וחול או אור חודרים בעדן ומעידים על מצבי תודעה-פעולה משתנים.
שמות העבודות טעונים במשמעויות לא פחות מהפסלים עצמם.
"השמות הם חלק מהעבודה והם מבטאים בעיני את האהבה שלי לשפה העברית, שמלווה את עבודתי ומשפיעה גם על הצד הוויזואלי, על הפיתוח החומרי והצורני של העבודה. זו הזדמנות להכניס שירה. קודם כל 'זה מה שזה', אבל בשפה שלנו האנרגיה מסתתרת ויש משהו מאוד טעון".
בור כמעשה אמנות
אולמן נולד בתל-אביב ב-1939, להורים ציונים שעלו מגרמניה. ב-1960 החל את לימודיו בבצלאל ואחר כך למד במחלקה לרישום ולתחריט ב"סנטרל סקול" בלונדון. כבר ב-1970 החל ללמד בבצלאל ובאותה תקופה גם התפתחה השפה האמנותית הייחודית שלו, הקשורה לטיפול במקום, באדמה ובצורניות גיאומטרית. הבורות שלו אינם חפירות אקראיות, אלא תכנונים הנדסיים מדויקים ומדודים.
אולמן, שנשוי למירה ואב לשלושה ילדים בוגרים, זכה בפרסי אמנות רבים בארץ ובחו"ל והקים עשרות פסלים סביבתיים, בין היתר בפולין, בפינלנד, בצרפת, באוסטרליה וביפן. בהכרזה על פרס ישראל לאולמן נכתב בין היתר: "כיום אפשר לדבר על רשת של פסלים המבוססת על שפת סימנים, שהלכה ונטוותה במשך השנים ומקיימת קשרים והקשרים בין הפסלים והמקומות.
במערכת זו יש לירושלים מקום מרכזי. העובדה שהפסלים מתקבלים בארצות שונות קשורה כפי הנראה להשקפת האמן שאוניברסליות מתחילה במקום בו אדם חי".
*איך עברת מעבודה על נייר בדו-ממד לעבודות פיסול בקנה מידה סביבתי גדול?
"נקרא לזה תהליך. התחלתי ברישום והדפס, ועד היום אני ממשיך ברישום. הדפס הוא פרקטיקה שמותירה עקבות. בתקופה מסוימת נכנסו צילומי השדות שלי להדפסים ואמרתי לעצמי - רגע רגע, למה אני חייב לעבוד דווקא על הלוח? אני יכול לעבוד ישירות בשדה. כך התחלתי לחפור בורות. עד שיום אחד ביקשו ממני להביא בור למוזיאון", הוא צוחק.
*איך הופכים בור למעשה אמנות?
"כבר 40 שנה שאלה החומרים שלי, אדמת החמרה והצורה הבסיסית של הבור לא עוזבות אותי. זו צורה כל-כך טעונה ורבת אפשרויות, שבמשך השנים העסיקה אותי בכל מיני היבטים של צורה ותוכן. בור הוא צורה הקשורה למקום. העניין הסביבתי והדיאלוג שלנו עם המקום, שדווקא כאן ולא במקום אחר, קושר אותנו לאדמה במצבי הצבירה השונים שלה".
*לבור יש גם את המשמעויות של קברים, של חפירה והתגוננות.
"ארכיאולוגיה, נבירה, חיטוט, קבורה, באותה מידה שיש אסוציאציות למוות יש גם שתילה וצמיחה. הסתירות האלה מאוד מושכות אותי. בבור יש את האדמה - המקור ויש בו את החלל - שמים, שניתן להגדילם.
יש איזה גבול כמו בין חיים ומוות, שהוא חלק מעוצמתה של הצורה הזו. יש מתח בין החומר לחלל, שתלויים זה בזה. כל שינוי בגבול המשותף משפיע על שני הצדדים והקריטיות הזו שביניהם היא מאוד טעונה, כמו בין חומר לרוח".
*לעבודות שלך יש גם היבט פוליטי.
"מבחינתי הפסלים הם ניסוח של שאלות. לשאלה טובה יש תשובה טובה שלעתים קרובות מסתתרת בשאלה. אותם האלמנטים בעבודתי - 'מצר-מסר', 'מים בירושלים' או 'יום השוויון' - מייצגים שני צדדים של קונפליקט. אני רואה את העבודה שלי כמו מעבדה שבה אני עובד עם חומרים ומצבים ובודק 'חומרי חיים', אולי כדי להבין איך דברים פועלים. במקרה שלנו יש חומרי חיים בעייתיים, מסוכנים לפעמים. הפיסול שלי הוא לא בדיוק מסחרי או פשוט. אני לא מקל על המערכת מהבחינה הזו".
*איך חיים מזה?
"כל השנים לימדתי. בבצלאל, באוניברסיטת חיפה ובטכניון וגם באוניברסיטת שטוטגרט. תמיד במקביל. כבן למשפחה ייקית, שרבים מקרוביו נספו בשואה, מנהל אולמן מערכת יחסים טעונה עם הקריירה הגרמנית שלו. "ב-1976 הוזמנתי ללמד באוניברסיטת שטוטגרט, מאז התפתח קשר ולימדתי שם שנים רבות.
אולי קצת בגלל הרקע המשפחתי הייקי שלי, הייתה לי משיכה מוזרה שהשתוותה לרתיעה שלי מגרמניה. נוצר דיאלוג. דיאלוג קשה, אבל אני בעד דיאלוג במצבים סימפטיים כמו גם במצבים בעייתיים".
בדוקומנטה בקאסל הקים ב-1987 עבודה מרשימה, אף היא סוג של בור עם "מכסה" מרחף, שעל דפנותיו ועל שטח האדמה שמעליו צומח דשא. הוא העניק לעבודה את השם "Grund" שפירושו "פני הקרקע" אבל גם "סיבה".
וכאן הוכיח שאפשר "להביא בור למוזיאון", כאשר העבודה נרכשה והועברה למוזיאון בעיר מארל, שם היא מוצגת עד היום. בברלין הקים אנדרטה נוספת, מפורסמת פחות, לזכר בית הכנסת שחרב. מתווי ההיכר של המקום בחר לשחזר רק את הספסלים הניצבים בשורות, הניצבים כעת כעדים מיותמים מיושביהם, חשופים לפגעי החוצות.
*עבודות פיסול סביבתי נתונות לחסדי אנשים ולפגעי מזג אוויר. זה לא מתסכל?
"יש לי תסכולים. זה לא קל להציב פסלים ברשות הציבור. זה חשוף, רגיש. אני לוקח את זה בחשבון ובוחר בחומרים מתאימים". *