שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ורדה אלשיך, מתחה ביקורת חריפה על איש העסקים דב תדמור, וקבעה כי ככל הנראה הוא ניסה להתחמק מתשלום מע"מ על עמלת התיווך בסך כ-10 מיליון דולר שקיבל עבור העסקה, בה רכש גד זאבי 19% ממניות בזק מהחברה האנגלית כייבל אנד ווירלס.
עם זאת, אלשיך קבעה "לא בלב קל ולא בתחושה נוחה אלא בלב כבד" כי תדמור אינו צריך להשיב את עמלת התיווך, כפי שדרש כונס הנכסים על אחזקותיו של זאבי בבזק.
המחלוקת בין תדמור לכונס, עו"ד אלקס הרטמן, נגעה להסכם שנחתם בין תדמור, באמצעות החברה שבבעלותו "שרידב השקעות", לבין זאבי בעסקת זאבי-בזק. במסגרת ההסכם נקבע שתדמור יקבל את עמלת התיווך באופן הבא: שרידב תרכוש מניות בזק מקבוצת זאבי השקעות, ובמקביל זאבי יבצע רכש חוזר של המניות בשער אחר - כשההפרש בשערים בסך 38.7 מיליון שקל נותר אצל שרידב כעמלת תיווך.
הכונס טען כי מדובר למעשה בהסכם אופציה במניות, שהיו משועבדות לקונסורציום הבנקים, שהלווה לזאבי 643 מיליון דולר לצורך רכישת מניות בזק וביקש את הכינוס על אחזקותיו של זאבי בבזק. לדבריו, כיוון שההסכם מהווה פעולה המנוגדת לשעבוד, הוא בטל ועל תדמור להשיב את דמי העמלה.
תדמור טען מצידו כי מדובר בעסקת תיווך והעמלה ששולמה לו הינה מהסוג המקובל בשוק בגין עסקאות מסוג זה. לדבריו, הבנקים הנושים לא נפגעו מהעסקה, כיוון שבפועל לא הוצאו המניות מקבוצת זאבי, ולכן אין לגזול ממנו את עמלת התיווך.
עסקת תיווך
השופטת אלשיך ציינה כי בפועל לא נעשתה העברה דה-פקטו של מניות לשרידב, ואלה מעולם לא נרשמו על שמה, אלא בוצע תשלום של 38.7 מיליון שקל מקבוצת זאבי לשרידב. לכן, קבעה אלשיך כי מדובר בעסקת תיווך נפרדת ולא בהסכם אופציות במניות.
אלשיך ציינה עוד כי גם רשויות המס קבעו שמדובר בעסקת תיווך בעת שמיסו את העסקה, למרות שתדמור ושרידב הציגו את העסקה בפני רשויות המס כהסכם אופציות במניות כדי לחמוק מתשלום מע"מ. זאת, בניגוד לעמדתם כעת בפני ביהמ"ש, לפיה מדובר בעסקת תיווך נפרדת.
"מדובר בעסקת תיווך, אשר 'התחפשה' למכר, כדי לחמוק מרשויות המס", ציינה אלשיך והכריעה: "לא בלי היסוס ולא בלב קל, וחרף כל אי הנחת הכרוכה בכך, יש לדחות את בקשת הכונס ולקבוע כי מדובר בעסקת תיווך, אשר מאחוריה מסתתרת תכלית אחרת, ככל הנראה ניסיון להתחמק מתשלום מס, חוזה אשר לא קוים הלכה למעשה אלא היווה כסות לדבר מה אחר לחלוטין".
"פתלתלה ומתחמקת"
אלשיך לא חסכה בביקורת על תדמור וציינה כי "בלשון המעטה לא רוותה נחת מעדותו וממה שעלה ממנה, וקשה היה להימנע מן הרושם כי עדותו מתחמקת, פתלתלה ורב בה הנסתר על הנגלה".
לדבריה, "תדמור עשה ככל יכולתו שלא לענות על שאלות אלא בעקיפין בלבד, ולא אחת ניסה להתחמק מתשובה בטיעונים, כגון 'לא באתי לכאן כמומחה', ולהציג עצמו כאילו היה 'חותמת גומי' חסרת ידע ומומחיות, אשר לא התערב ולא ידע דבר על דרך ההתנהלות, ובעיקר על אופי הטענות בהתדיינות מול רשויות המס".
אלשיך קבעה עוד כי "חרף נכונות הגרסה הבסיסית שמאחורי עדותו של תדמור, נמצאה זו מתחמקת לוקה בסילופים ובאי אמירת אמת, ובמקרה הטוב אמירת מחצית האמת. זאת, אגב ניסיון להיאחז בקוצר זיכרון תמוה ולגלגל את האשמה כולה בדבר עריכת העסקה לפתחו של פרקליט העסקה, אשר לא היה אלא בא-כוחו ועושה דברו".
"חוזה למראית-עין"
אלשיך גם מתחה ביקורת נוקבת על חברת שרידב, באמצעותה פעל תדמור, וציינה כי "עולות מסקנות עגומות מאוד אודות התנהלותה של החברה... והאורח בו נרקחה עסקה למראית עין, אגב ניסיון אשר נראה כניסיון להונות את שלטונות המס".
לדבריה, "שרידב מנסה ל'כבס' לשווא את העובדה הפשוטה, לפיה טענותיה נגועות בשקר, אם לא בביהמ"ש כיום, אזי בפני רשויות המס. עניין לנו במקרה מקומם, בו צד לחוזה בא לביהמ"ש ומבקש בעצמו לקבוע, כי חתם מיוזמתו על חוזה למראית-עין, אשר לא קוים הלכה למעשה אלא היווה כסות לדבר מה אחר לחלוטין".
נוכח התנהלותם הפסולה של שרידב ותדמור, החליטה אלשיך שלא לפסוק הוצאות לטובת שרידב. (פש"ר 1397/02).
דב תדמור: נתן מספר טלפון, קיבל 39 מיליון שקל
דב תדמור לא אהב את העיתונות הכלכלית. ליתר דיוק, תדמור לא אהב את העיתונות הכלכלית בישראל, בשל שטחיותה, לטענתו. כשהמנכ"ל המיתולוגי של דיסקונט השקעות רצה "לחנך" כתב מקומי, הוא היה שולח אותו ללמוד מהשבועון הכלכלי הבריטי החביב עליו "האקונומיסט". מי היה מאמין שדווקא תדמור עצמו יקבל מהאקונומיסט את ההשראה ל"עסקת חייו".
זה קרה בקיץ 1999. תדמור, שפרש זמן קצר קודם לכן מניהול דסק"ש לאחר 14 שנים בתפקיד, עיין בשבועון הבריטי, שם גילה ידיעה, שלפיה מבקשת חברת התקשורת הבריטית כייבל אנד וויירלס למכור את חבילת המניות שהחזיקה עד אז בבזק - כ-20% ממניות החברה.
"לאחר קריאת הכתבה חשבתי: כיצד אני עושה פה עסק", שיחזר מאוחר יותר תדמור, בעדותו במשטרה, "הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר ללונדון ללורד ויינפלד, אישיות ידועה בכלכלה האנגלית, וביקשתי ממנו שיסדר לי פגישה עם מנהל כייבל אנד ויירלס. הפגישה לא יצאה לפועל כי מנהל החברה היה בחופש. פניתי לעו"ד מיכאל צלרמאייר, המייצג את החברה בישראל, שוחחנו בטלפון והוא אמר לי שקיימת אפשרות למכירת מניות בזק שברשות כייבל אנד ויירלס".
תדמור הבין מהעיתונות הכלכלית המקומית כי גד זאבי, שחזר לארץ לאחר שנים ארוכות בחו"ל, משחר לביצוע השקעות גדולות במשק. ללא בלעדיות מטעם המוכרת וכשבאמתחתו מידע שהיה גלוי לעיני כל, הצליח תדמור לגבות מזאבי שכר ט-רחה פנטסטי - אופציות ל-5% ממניות בזק הנרכשות במחיר מופחת - תמורת... מספר הטלפון של עו"ד מיכאל צלרמאייר, נציג כייבל אנד ווירלס בישראל.
לדברי תדמור, הוא העלה בפני זאבי את הרעיון לרכוש 20% ממניות בזק. "זאבי שאל אותי מה הוא צריך לעשות כדי לקדם את העניין. הפניתי אותו לעו"ד צלרמאייר, שטיפל מטעם כייבל אנד ויירלס בעניין, ולמעשה מאותו רגע לא היתה לי מעורבות פעילה".
עו"ד צלרמאייר עצמו אישר בעדותו במשטרה כי תפקידו של תדמור היה מצומצם למדי: "אין שום ספק שלדב תדמור לא היתה שום תרומה לעסקה הזו, חוץ מהטלפון הראשון בינינו", סיפר.
לאחר ביצוע העסקה, מימש תדמור בתחילת 2002 את האופציה ומכר לזאבי את המניות ברווח אגדי של 39 מיליון שקל, סכום שספק אם הרוויח בשנותיו הארוכות אצל הרקנאטים.