אילו היו נהוגות במקומותינו נורמות ציבוריות הולמות, היה מתייצב הבוקר דרור קשטן אצל מעסיקו אבי לוזון ואומר לו רק שתי מילים: "סליחה, נכשלתי". אחר כך היה מניח בפינת השולחן מעטפה חתומה, מסתובב, יוצא וסוגר אחריו את הדלת. עד שהיה לוזון פותח את המעטפה, היה המאמן הלאומי כבר בדרך לחופשה פרטית ארוכה, חופשה שהיתה חוסכת ממנו את השאלות המביכות של העיתונאים. סביר להניח שאיש לא היה שואל אותו מדוע החליט להתפטר, קצת למעלה משנה לפני תום חוזהו.
צעד שכזה לא היה מונע מקשטן לשקוע אל תוך דמדומי הקריירה שלו כשעננת קדם מונדיאל 2010 מעיבה על רשימת התארים המכובדת שלו ועל אותו מסע מופלא עם הפועל ת"א בגביע אופ"א. אבל תחושת הסלידה מהכדורגל הנוראי ששיחקה נבחרת ישראל תחת הנהגתו, היתה מתרככת: לפחות האיש הלך הביתה בסטייל, היו אומרים עליו.
אני נשבע לכם שנורא רציתי לכתוב גם כמה דברים חמים על קשטן. בכל זאת, לא איש צעיר עם לא מעט הישגים בעברו, אבל מפי הגבורה למדתי אמש ש"כדורגל הוא משחק של טעויות" (אלוהים ישמור, התכווצתי על הספה, האם האיש הזה מסוגל יהיה אי פעם לנסח גם משפט מקורי שלא ילקח היישר מהשטנצים של קלישאות הכדורגל?) "זה מה שיפה בו, וזה גם מה שמכוער וכואב". אם כך, אני מתכבד לתרום לדיון עוד קלישאה: "בכדורגל", מר קשטן, "אתה שווה בדיוק כמו המשחק האחרון שלך".
לא מעט מילים הושחתו כאן על ההגרלה הקלה שקיבלה נבחרת ישראל, הגרלה שגרמה ליו"ר ההתאחדות לכדורגל להצהיר חד משמעית כי "ישראל תהיה במונדיאל 2010". אז עד כמה באמת היתה ההגרלה הזאת קלה? הרשו לי לדלג הפעם מעל ההשוואות המשמימות בין הכדורגל הישראלי ליווני או השווייצרי (ואולי בכלל צריך להשוות אותו ללטבי?) ולהציע מדד אחד ויחיד: מדד התעסוקה של השוער.
בואו ונשווה, לא את יכולתו השנויה במחלוקת, אלא את רמת הדחיפות שבה היה צריך להוכיח אותה דודו אוואט בקמפיין הקודם של מוקדמות מונדיאל 2006 לזו של הקמפיין הנוכחי. נבחרות אירלנד, צרפת ושווייץ היו רחוקות משיאן כאשר פגשו בישראל, אבל אז נאלץ אוואט להגן בגופו על השער, לא רק במטווח ההוא בדבלין, אלא כמעט בכל משחק נתון של הנבחרת. מול יוון, אפשר למנות לו שתי הצלות בקושי. הוסיפו לזה עוד שני כדורים שחמקו ליד המסגרת וקיבלתם את כל ההזדמנויות שהנבחרת היוונית הגיעה אליהן ב-180 דקות של כדורגל מול נבחרת ישראל. מדהים. הפסדנו להכח רמת גן של אירופה.
סביר להניח שהיום ידברו לא מעט על בירם כיאל, השחקן שהיה אחראי אמש לעובדה שהמשחק לא הסתיים לפחות בתיקו. אבל כיאל אינו הבעיה של הנבחרת. הבעיה היא האיש שהציב אותו על במגרש. או במילים אחרות, כיאל דומה לכאב קטן שאלמלא היה מופיע בזמן הלא נכון, היינו עלולים עוד להשלות את עצמנו שהמחלה הכרונית כבר נעלמה: הדבר האחרון שהיה דרוש לכדורגל הישראלי אמש הוא עוד תיקו "גרנטי" כזה, שהיה מושך את האשליה שהכל עוד פתוח גם לחצי השנה הבאה.
עד כמה הכדורגל הישראלי חולה, ניתן היה ללמוד מהשער הראשון שספגה אמש הנבחרת. שונה לכאורה מהשער שספגה ברמת גן, אך למעשה ההעתק המדויק שלו: שוב "ריבאונד" אחרי הרחקה לטווח בינוני של ההגנה, שוב שחקן יווני שנותר לא מכוסה. בשבת הוא היה חופשי לפני ההגנה, אתמול הוא ניצב חופשי מאחוריה. איפה היו כל השחקנים האחרים? בשכונה. אותה שכונה שרצה מבוהלת כאיש אחד, פעם למעלה ופעם למטה, מלווה במבט הנוגה של המאמן הלאומי מן הספסל ובמבט של עוזרו, משה - "רק אלוהים יודע למה כישלון סדרתי שכמוני עומד כאן לצדו" - סיני.
אין הפסדים שמחים בספורט תחרותי, אבל יש הפסדים מעליבים. ההפסד הספציפי של אמש - והכללי של כל הקמפיין - הם מעליבים בגלל הכדורגל הלא חכם, בלשון המעטה שהציגה נבחרת ישראל. המפלה מול דנמרק היתה כואבת; התיקו מול האוסטרים בדקה התשעים היה צורב; הכישלון בעידן גרנט היה פחדני; אבל אף אחד מהם לא היה מטופש כמו הכישלון הנוכחי. אולי מדובר בעניין אישי, הרי כל אחד בוחר להעלב ממשהו אחרף אני נעלב כשקוראים לי מטומטם, ועוד יותר כאשר אני מגלה שבאמת הייתי כזה. נבחרת ישראל של אתמול גרמה לאוהדיה להרגיש מטומטמים. מטומטמים במשחק עצמו, ועוד יותר מטומטמים כאשר המאמן הנוראי שלהם, שלא סחט מהנבחרת שלו יותר מחצי שעה של כדורגל סביר מתחילת הקמפיין הזה, חושב שמותר לו עוד להכתיב את השאלות שישאלו אותו בתום המשחק. מבחינתו יש דברים שעוד לא הגיע הזמן להסביר לנו.
אבל לשיא הגיע הטמטום כאשר החלו החישובים מה יקרה אם גם יוון וגם ישראל ינצחו בשווייץ, ומה זה אומר על הסיכוי למקום השני. נו באמת... בשלב הזה אני קונה תיקו מכובד מול לוקסמבורג.
לדאוג שדייגו ישתה רק מים מינרלים
נקודת אור אחת היתה במשחק המשמים בכרתים: העובדה שניתן היה לשלטט במהלכו לערוצים אחרים מבלי לחוש שאתה עומד להפסיד איזה אירוע שקשור לכדורגל. כך התאפשר לי לצפות גם בשידור הישיר של אנגליה מול קרואטיה, וללמוד במהלכו על העובדה שבערוץ האחר של צ'רלטון משודר גם המשחק בין בוליביה לארגנטינה. מאז מונה מראדונה למאמן הנבחרת, ארגנטינה מסקרנת אותי במיוחד. וכך זכיתי לראות את אחד המשחקים המדהימים בתולדות הכדורגל הדרום אמריקני לדורותיו. 6-1 בסיום לבוליביה הקטנה על ארגנטינה של דייגו. ההפסד הקשה ביותר של ארגנטינה מזה 51 שנים.
הנבחרת בחולצות הירוקות הציגה כדורגל קרוב לשלמות, כשהיא קרובה יותר לשער השביעי שלה מאשר ארגנטינה לשני. מחצית השעה האחרונה התנהלה כשהקהל המקומי קורא "אולה" לכל מסירה מדויקת של הנבחרת שלו, שעשתה משולשים מול נבחרת ארגנטינה. ליד הספסל עמד, עם לוק של אסי דיין בבית המשפט, אחד בשם דייגו ארמנדו מראדונה, ולא ידע את נפשו מרוב מבוכה. אני לא יודע מה יעשו היום העיתונים בארגנטינה לאיש בעל יד האלוהים, אבל אם הייתי אחד מהאנשים הקרובים אליו, הייתי מרחיק ממנו לתקופה הקרובה כל חומר שהוא מורכב יותר ממים מינרלים.
רוצים לקרוא את כל טוריו של ניר קיפניס? הירשמו לניוזלטר והתראות ספורט של גלובס