בית המשפט המחוזי בתל-אביב פטר פושט-רגל מחובות בסך כ-300 אלף שקל, למרות שלא עמד בתשלומים החודשיים שנקבעו לו, לא הגיש דו"חות חודשיים במועד, ונושיו צפויים לקבל פחות מ-5% מהחוב. מדובר בהחלטה חריגה שניתנה מ"שיקולי צדק", על אפם וחמתם של הנושים, המנהלת המיוחדת שמונתה לפושט-הרגל והכנ"ר.
ב-2003 ניתן צו כינוס נכסים לשלמה שטרן. המנהלת המיוחדת אישרה תביעות חוב בהיקף של כ-300 אלף שקל, לבנקים, ל"מעריב" ולמס הכנסה. שטרן חוייב בתשלום חודשי של 500 שקל ובהגשת דו"חות חודשיים לכנ"ר. באמצעות עו"ד גיא נצר ביקש הפטר מחובותיו כדי לפתוח דף חדש, או לחלופין להפחית את התשלום החודשי ל-100 שקל. בתגובה, ביקש הכנ"ר לבטל את הליכי פשיטת-הרגל, משום אי-הגשת דו"חות והפסקת התשלומים החודשיים שיצרה חוב פיגורים בסך 5,600 שקל.
שטרן (43), אב ל-4 ילדים קטנים, הסביר כי אשתו עובדת במשרה חלקית תמורת 2,500 שקל בחודש. הוא החל לעבוד כדוור ופוטר, ובהמשך עבד כמנקה תמורת 3,000 שקל, אך פוטר משום ש"לא ניקה טוב". לדבריו, משפחתו מצויה במצוקה קיומית של ממש, גרה בדירה שכורה, נעזרת בחברים ומשפחה כדי לשרוד, והוא אף הפסיק טיפול שינויים דחוף בשל עלותו.
המנהלת המיוחדת ציינה כי בקופת הכינוס נצברו כ-28 אלף שקל, וכי עוד לפני התחשבות בשכרה ובשכר הכנ"ר ובשל חוב בדין קדימה למס הכנסה, ייוותר לנושים הרגילים דיבידנד של 5% בלבד. לכן ביקשה כי שטרן יעמיד את רכבו (ששווה 2,000 שקל) לטובת הנושים ויתאים את רמת הוצאותיו לכושר השתכרותו.
הרע במיעוטו
השופט אבי זמיר ציין כי במסגרת האיזון בין זכות הקניין של הנושים לבין הזכות לקיום מינימלי ולחיים בכבוד של פושט-הרגל, יש לבחון את תום-ליבו גם במהלך ההליכים.
כמו כן קבע כי יש לבחון אם תוצאת ההפטר תהיה סבירה, האם אי-מתן ההפטר הוא מידתי, וכן איזה פתרון יהיה יותר צודק, בבחינת הרע במיעוטו.
זמיר תהה איזו תועלת תהיה לנושים בהמשך ההליך. "מדובר בחייב שלא בחל בשום עבודה כדי להשיג פרנסה ושחי בדוחק ובצמצום 'מהיד לפה'. על איזה 'אי-מיצוי כושר השתכרות' מדובר, שעה שהחייב פוטר אפילו מעבודת ניקוי חדרי מדרגות? והאם עובדת שיעורי האבטלה ההולכים וגדלים איננה בגדר 'ידיעה שיפוטית'? האם אין זה ידוע לכל כי חמישית מאזרחי המדינה ושליש מילדיה מצויים מתחת לקו העוני?", ציין.
איזון אינטרסים
זמיר הוסיף כי גם שיעור הדיבידנד הנמוך אינו יכול להוות שיקול מכריע, וכי אי-ההקפדה על הגשת הדו"חות והתשלום החודשי לא נבעו מזלזול או התעלמות מההליך. "הרושם שמתקבל הוא לא של חוסר תום-לב, אלא של מצוקה אמיתית ונסיבות משפחתיות, אישיות וכלכליות קשות ביותר. אין לראות בפגמים חזות הכל, וגם לא בעובדת קיומו של רכב ישן ובהתחשבנות עם חשבון טלפון כזה או אחר, ששימש בחלקו גם כדי להפיק את ההכנסה החודשית הזעומה. כאמור, הכל עניין של מידה", ציין.
לדעת השופט, עמדת המנהלת המיוחדת, הכנ"ר והנושים "איננה סבירה ולא מאזנת נכונה בין השיקולים הרלוונטיים. היא איננה מידתית", משום שהמשך ההליך יביא לנושים תועלת מזערית. לדבריו, "עמדתם גם אינה צודקת" מבחינה סובייקטיבית ואובייקטיבית, נוכח יחסי הכוחות בין החייב לנושים (שהם בנקים) והנזק הזניח יחסית שייגרם להם. "אין מדובר אך ב'חמלה חברתית' (שגם היא שיקול רלוונטי), אלא באיזון אינטרסים", הבהיר. (פש"ר 1906/03).