פרוייקט המכות של הספורט הישראלי: על תקשורת הספורט / דורון קרמר; על דור האוהדים האבוד / רועי בית לוי; על העסקנות / ניר קיפניס
"אני לא חושב שצריך להיכנס לכך אם אני אשם או לא אשם בשער שלהם. הייתי צריך לשמור בריבאונד, רציתי לצאת קדימה. לא חושב שאני אשם. הייתי בסדר גמור". הציטוט הזה שייך לאיתי שכטר, חלוץ נבחרת ישראל, מיד לאחר המשחק השני מול יוון שבו ספגה ישראל את השער הראשון כתוצאה ממיקום לקוי של שכטר. הציטוט הזה אולי מגלם את הבעיה המנטאלית הגדולה של הכדורגל הישראלי (ויש יאמרו הספורט הישראלי) - במקום להודות בשגיאה, להבין את המשמעות שלה ולנסות בפעם הבאה ליישם את הדבר הנכון, שכטר מראה לנו שהוא לא למד דבר.
ברור שנתוני הפתיחה הם לא לטובתנו, הרי לא גדלים כאן הכישרונות הטובים ביותר ויש פה המון בעיות אובייקטיביות בדרך לפסגה הספורטיבית העולמית. אבל את מקור הבעיה המנטאלית, שכוללת לא רק התפרקות ברגעי לחץ (התיקו נגד אוסטריה, התבוסות נגד דנמרק, הכישלון בכל משחק גדול) אלא גם את חוסר היכולת ללמוד משגיאות, גם טובי המומחים לא הצליחו לאתר. הכשל המנטאלי. יש לנו בעיה מנטאלית. איך דווקא אלינו נדבקה הצרה הזאת? באיזה שלב בחיים מותקף הישראלי בווירוס הזה, אלא אם כן מדובר בפגם גנטי כמובן.
בספורט היחידני כל אחד הוא לעצמו. יש חבר'ה חזקים יותר (גל פרידמן, שחר צוברי) ויש כאלה חזקים פחות (רוב המשלחת האולימפית האחרונה). מי שחזק יותר מהאחרים הוא כמובן זה שישיג את המטרה, יזכה במדליות. אבל בספורט הקבוצתי שבו הצלחת הקבוצה כולה תלויה במספר שחקנים, הסיכוי של נבחרת ישראלית שלמה לשמור על ריכוז, להחזיק את עצמה מבחינה מנטאלית לאורך משחק שלם, מתברר כבלתי אפשרי.
אם תיקחו לרגע את הבעיה הכואבת של הכדורגל הישראלי בזירה הבינלאומית, המצבים הנייחים, תבינו שהכל קשור להכל. במצב נייח חובה על ההגנה והשוער להיות בריכוז שיא למשך כמה שניות. לא פלא שדווקא במבחן הזה נכשלות הקבוצות הישראליות באופן סדרתי.
הבעיה המנטאלית היא לא רק במגרש עצמו. שלושה חודשים לקח לברק יצחקי, שחקן הליגה הטוב ביותר בישראל, להבין שמשעמם בבלגיה ולחזור לחיקו החם של הקהל בטדי. שלושה חודשים. זה הצ'אנס שהוא נתן לעצמו להרים את הקריירה שלו לגבהים שהם מעל משחק נגד הכח ר"ג. אם תשאלו אותו הוא תמיד יגיד "שאני יכול לצאת לאירופה בהזדמנות אחרת". יכול להיות שבפעם הבאה שהוא ירגיש מוכן, מוכן אפילו מנטאלית, לא תהיה קבוצה שתרצה לקחת סיכון של כמה מיליוני יורו על ילד שהתפרק אחרי שלושה חודשים. אם להיות ציניים, אפשר להגיד שהמצב אליו הגיע מול השוער היווני לקראת סיום המשחק בר"ג היה יכול להסתיים ברשת, אם היו מאחוריו עוד מאות אימונים בליגה אירופאית אמיתית ולא עוד כמה אימוני דרדל'ה עם אוהדים על הגדרות בבית וגן.
יצחקי ושכטר לא המציאו את הבעיות המנטאליות של הספורט הקבוצתי בישראל. הן פה כבר שנים. הדבר העצוב הוא שדווקא הדור הצעיר (והמוכשר) של הכדורגל הישראלי נמצא באותו מקום בדיוק שבו היו הדורות הקודמים. בשום מקום.
רוצה לקבל לתיבת המייל שלך את כל העדכונים הכלכליים מהספורט הישראלי? הירשם עכשיו לניוזלטר והתראות ספורט