איפה הם ימי המרור, ימי העבדות הפשוטה, עבדות של טיט ולבנים תחת מגלבו של מנהל עבודה שאפתן; ימים שבהם גם החירות הייתה פשוטה: בורחים אל המדבר, לוקחים פסק-זמן, עושים חושבים, טוענים מצברים.
הקונספט העכשווי של עבדות הוא מתעתע. עבדות בת זמננו היא שעבוד למעביד, בין אם לבוס קטן או לחברה אדירה. שוק העבודה המפותח לא השתנה כפי שחשבנו, אלא רק יצר וריאציות חדשות של עבדות. עבד עם לקסוס, למשל. החירות, לעומת זאת, הולכת ומיטשטשת.
מי יצילנו
אילו היינו משתחררים מהתאילנדים הכפופים על שדות התות, מעובדי הקבלן הסינים שבאו לסלול כאן מחלפים, מהנשים האוקראיניות המסתננות מהמדבר בנעלי עקב בדרכן אל קובות הזנות, מן הפלסטינים שבונים התנחלות מול ביתם - אילו היינו גואלים את כל אלה מייסוריהם, האם בכך הייתה מתחסלת העבדות? כנראה, לא.
אולי זכויות סוציאליות גואלות מקללת העבדות? לא ממש. הן ממתיקות מעט את הייאוש. כיסא לקופאית, הפסקת קפה, שי לחג, כל אלה מרככים את קושי הקיום אבל אינם מונעים אותו. העבדות היא אותה עבדות, היא רק הוצאה למיקור-חוץ. למה שתתגורר אצלנו באחוזה? אומר בעל הבית: תן את החיים שלך בין שבע בבוקר לשמונה בערב, וסע לאכול ולישון בפרבר השינה שלך.
אותה גברת
העבדות בת זמננו מופיעה בווריאציות שונות, אבל ביסודה עומד אותו מוטיב: איוש עמדה על פס ייצור כלשהו. ביצוע מיליוני פעולות החוזרות על עצמן, ההופכות לרצף אחד על פני חיים שלמים, קפיצת זמן מגיל הנעורים האופטימי ליום הפרישה העגמומי.
הופ, עברו 30 שנה ואת יושבת מול אותה קופה, ואתה מורט את אותה תרנגולת, או מנהל את אותה מחלקה מאותו שולחן ומחר יעשה את זה מישהו אחר ומחרתיים תישכח כליל. מי שחשב שהגאולה היא בקידום, יגלה שהקידום הוא אותה עבדות, גם אם בתנאים משופרים.
נראה שהדרך להתמודד עם מושג העבדות הוא לא במלחמה חזיתית בו, אלא בשינוי הגישה. עבדות, כבר בספר שמות, לא הייתה הצרה הכי גדולה. המחוקק המקראי לא מתלהב מהעבד שאומר "אהבתי את אדוני" ומסרב לפרישה מוקדמת בשנת השמיטה (שנת רענון משאבי האנוש?). הוא מציע להעניש אותו על כך. לעבדות טובה, מתברר, היו ביקושים גם אז.
שקיעת הטיטאניק
הגישה הזו עובדת גם היום. עובד המשחטה ייהרג על זכותו לעבדות. להמשיך ולהחזיק בעמדה שלו על הפס, ברעש, בצחנה, בדם הניתז. החירות - ללכת הביתה, לשבת תחת העץ, להיות מובטל - היא גזר דין נורא. עוני אם כן, מר מעבדות. ריק פנימי נורא משגרת עבודה, בדידות פרטית מרה מכל גזירה קולקטיבית.
לפני 24 שנים ליוויתי כעיתונאי את שקיעת חברת "אתא", הטיטאניק של ענף הטקסטיל. עם סגירתה, לקחה איתה המלבישה של המדינה אל ריק המצולה 2,600 עובדים, רובם ותיקים מכדי למצוא מעביד אחר, רובם צעירים מכדי למות. גם אז היו טייקונים מנותקים, מנהלים נפוחים, בנקאים אטומים, פקידות נרפית, וענף ייצור שלם היגר בין אצבעותיהם לסדנאות היזע שבמזרח הרחוק.
היא בתוכנו
כשאני שומע על ברכה שושן, בת 56 העובדת "עוף העמק" מאז מלאו לה 19 שנה, מוחה היום בדם ליבה נגד פירוק המפעל, אני נזכר בפסח גולדברג מ"אתא". גולדברג שעבר בשנת 1953 מיונים קפדניים כדי לזכות במשרת מעמלן קדמי בקו הייצור ב"אתא", איש העמילן שמקשה את חוטי האריגה. בן 22 התקבל, לאושרו. בן 54, אחרי מיליוני קילומטרים של חוט, פוטר ועולמו חרב.
העבדות עדיין נמצאת בתוכנו. החירות נותרה משאב נדיר שרק יחידים יודעים לגלותו. החירות לא שייכת לבוסים ששנת לילם טרופה, לוורקהוליים השולטים בגורלנו ומשועבדים לגורלם. החירות היא נכס פנימי שברירי, לא בהכרח נעים ונוח, ושום קואוץ' לא יוכל למצוא אותו בשבילנו.