השווקים הפיננסים ברחבי הגלובוס זכו לזריקת אמון לאחר פסגת G20 והודות לסימנים חלקיים להבראת הכלכלה הריאלית בסין ובארה"ב, אך רכיב אחד וחשוב מאד ממשיך להדאיג - מצבו של שוק העבודה במערב ובמדינות המתפתחות, שאינו מראה שום סימן של התאוששות.
המגזר הפיננסי אומנם החל להראות סימני התייצבות וניתן להבחין בעדויות להתאוששות חלקית של הכלכלה הריאלית (בעיקר בשוק הנדל"ן) ובאמון המשקיעים, אך מדובר בגורמים זניחים יחסית לגודלו והיקפו של המשבר עימו העולם מתמודד.
מצבה של הכלכלה העולמית רחוק מלהיות נורמאלי, ונראה כי עומק המשבר ועיתוי היציאה ממנו תלוי בעיקר בשוק העבודה, ולא בשווקים הפיננסים.
גרוע ולא הולך להשתפר
במונחים שנתיים, שיעור האבטלה ברחבי העולם עלה ל-3.6% במחצית השניה של 2008 מ 4.6%- במחצית הראשונה. בינואר טיפס שיעור האבטלה העולמי ל-12.1% ובפברואר הגיע ל-22.4%. כפי שניתן לראות בגרף הנ"ל, שהוכן על ידי מחלקת המחקר של בנק נומורה, מצבו של שוק העבודה בעולם בכלל, ובמערב בפרט, גרוע ביותר, ונראה שהמצב לא הולך להשתפר בקרוב.
ציפיות ואמון הם מאד חשובים, אך קשה להבדיל בין סתם "רעש חיובי" לבין סימנים ממשיים המצביעים על צמיחה, בעיקר בתקופות שינויים מבניים, רגולטוריים ופוליטיים. שווקי העולם נתנו מספר איתותים כוזבים של התאוששות בשנה וחצי האחרונות, ואין סיבה להאמין שהראלי הנוכחי הוא "הדבר האמיתי".
גייתנר וברננקי "מוכרחים להיות שמח"
פרץ האופטימיות הנוכחי אינו מפתיע, אפילו ב"עשור האבוד" בשנות ה-30', זינקה וול סטריט 6 מתוך 10 הזינוקים החדים ביותר בתולדותיה. על כן, כדי לוודא שמדובר בסיומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר שידעה העת המודרנית, חייבים לקבל הוכחות משמעותיות המגיעות מהכלכלה הריאלית, ולא סתם לחוות מראית עין של יציבות המגיעה מהשווקים הפיננסים.
נאומים ותחזיות אופטימיות של קברניטי הכלכלה העולמית, ובראשם ברק אובמה, טימותי גייתנר ובן ברננקי, חשובים מאד, ואין ספק שהם תורמים את חלקם להתאוששות הכלכלית.
אך כשלוקחים בחשבון כי זו חובתם לעודד את אזרחי ארה"ב, ומסתכלים על מצבה העגום של הכלכלה הריאלית, קל להגיע למסקנה המתבקשת כי עדיף להסתמך על סימנים ממשיים יותר לצמיחה, כמו גידול בצריכה הפרטית ובסחר הבינלאומי, וירידה משמעותית בשיעור האבטלה בארה"ב ובעולם בכלל.