המחזה "ע' 17" עוסק בחמישה חיילי נח"ל מוצנח, בני אותו גרעין, התופסים בתקופת האינתיפאדה הראשונה לתקופה קצרה של שבוע, המתמשכת והולכת, עמדת תצפית על גג הבניין הגבוה בעזה, בן 17 קומות, ומכאן כינויה הצה"לי ושם המחזה "ע' 17".
"בין דוד השמש, חדר המעלית, ומעל לראשם של התושבים הערבים המקומיים, נחשפת מערכת יחסים סבוכה של החיילים", מסבירה התוכנייה, "ועמדת ע' 17 הופכת במהרה למיקרוקוסמוס של החברה הישראלית והתמודדותה עם החיים בצל האינתיפאדה".
וזה, לפיכך, הזמן הנכון להגיד כמה מילים על "המיקרוקוסמוס" הזה, שנתקע כמו קוץ בישבנו או בסופו של כמעט כל תקציר של ספר או מחזה או תסריט ישראלי. "הספר/ ההצגה/ התסריט (מחק את המיותר) מהווה, מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית והתמודדותה עם החיים לפני/ בצל/ לאור/ בתקופת/ לאחר (מחק את המיותר) מלחמת לבנון/ האינתיפאדה/ 'כוכב נולד'/ ממשלת רבין/ נתניהו/ הראשונה/ השנייה/ השלישית (מחק את המיותר)". כאילו שצירוף המילים "מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית" נותן איזשהו עומק הגותי או תוקף מוסרי (מחק את המיותר) לספר, להצגה או לתסריט הללו.
ולמה להסתפק רק במוצרים רוחניים? למה לא לכתוב, למשל, על גבי קומקומים ומכונות כביסה שהם מהווים מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית? שהרי הקומקום רותח כשמרגיזים אותו, ממש כמו החברה הישראלית, ומכונת הכביסה נאנקת תחת כפתור הסחיטה, ממש כמו שהחברה הישראלית נאנקת תחת עול המסים, לא? ומכשירי טלוויזיה, בוודאי פלזמות, לא משקפים את החברה הישראלית והתמודדותה? ועוד איך משקפים.
זה באשר למיקרוקוסמוס. ובאשר להצגה, אכן מדובר קודם כל בהווי וביחסים הנרקמים בין חיילים קרביים בעמדות נייחות, שאי אפשר לזוז הרבה לא בהן ולא מהן. מן הבחינה הזאת המחזה כתוב היטב, והוא מביא שורה נאה של מערכונים, חלקם אפילו מצחיקים מאוד, בנושא הזה.
נוסף לזה, בגלל שכאן מדובר לא בסתם חיילים, אלא בחיילים בני אותו גרעין, שאמורים גם להיות אחים של ממש אלו לאלו, הרי שבמהלך ימי השהות המשותפת, מתגלים בקיעים ונחשפים סודות ומתרחשות בגידות בין "החברים" הללו, והחלק הזה של המחזה כתוב פחות טוב ממערכוני ההווי, שכן הוא נוטה במקצת לסטריאוטיפים ולקלישאות, וחבל.
מה שכן - המשחק נפלא. חמשת השחקנים הצעירים (רועי אסף, יניב ביטון, פיני טבגר, יואב לוי ועידו רוזנברג), ללא יוצא מן הכלל, כקבוצה וכפרטים, עושים עבודה נהדרת, הן ברגעים הקומיים והן ברגעים הדרמטיים, של ההצגה, והמשחק שלהם מצחיק ומרגש, מייצר הזדהות ונוגע ללב.
מה שלא - התצפית וההצגה אינם מהווים שום "מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית והתמודדותה עם החיים בצל האינתיפאדה" או האזדרכת. מה שקורה שם בתצפית יכול היה לקרות לחיילים בכל מקום במצב דומה, ואין לו שום קשר למה שקרה לחברה הישראלית או היפנית או הארגנטינית בתקופה זו או אחרת או בכלל.
מה שחמור זה דווקא ההפך. זה חוסר ההתמודדות, גם של המחזה הזה, כמו גם של החברה הישראלית, עם המצב שבתוכו היא מצויה ופועלת. שהנה, גם כאן (כמו גם, ולא במקרה, בסרט "בופור", למשל) אין רואים כלל את האויב, במקרה זה - הפלסטיני, ואין עוסקים בו ובמה שאנו עושים לו, אלא כתשקיף של חיבוטי הנפש המוסריים שלנו עצמנו.
ואם להשתמש במשל הגופני מדברי נחום ברנע בתוכנייה, שעל-פיו "עזה היא בית השחי של המזרח התיכון", הרי שגם המחזה הזה, הכאילו מתמודד, כמו רבות מהיצירות הישראליות הנוכחיות, מתעסק רק בעצמנו, ולא כבריחה מן המציאות, אלא כאמצעי נוסף להסתרה ולהסתתרות מפניה. *
"ע' 17", מאת שי להב ויוני זיכהולץ, על-פי ספרו של שי להב "לך לעזה", בימוי: נועם שמואל, תיאטרון הקאמרי