האסטרטגיה של פרקליטי ראש הממשלה היוצא, אהוד אולמרט, ברורה: לדחות את הגשת כתבי האישום ככל האפשר, ואם אפשר, רצוי עד אחרי סיום כהונתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בעוד כ-10 חודשים. הטקטיקה שנרתמה למטרה זו - עתירה לדחיית השימועים - נחלה הצלחה חלקית בלבד. הסניגורים העלו 3 נימוקים, שניים משפטיים ואחד רפואי. הצלחה נרשמה רק בחזית הרפואית, כששופטת בג"ץ, מרים נאור, הסכימה לדחייה קצרה, וקבעה כי השימוע יתקיים לא לפני ה-10 במאי.
כולם מתפללים להצלחת הטיפול של אולמרט. כל אחד מטעמיו שלו, אבל אין להוציא מכלל אפשרות מצערת את התארכות הבדיקות והטיפולים שיחצו שוב את המועד שנקבע בבג"ץ.
מלבד הסיבה הרפואית, ביקשו הסניגורים לדחות את השימועים עד לקבלת ההחלטות בכל הפרשות ועד לקבלת כל חומרי החקירה בכולן, לרבות השלמת עדות משה טלנסקי, אם יאשר אותה בית המשפט המחוזי .
מזוז מבקש לערוך שימועים ולהריץ כתבי אישום בשלוש הפרשות שלגביהן התקבלה כבר ההחלטה להעמיד את אולמרט לדין בכפוף לשימוע: פרשיות ראשונטורס, טלנסקי ומרכז ההשקעות. את שלושתן היועמ"ש כורך עניינית ודיונית לחבילה אחת שתאוחד בכתב אישום אחד ותישמע בפני בית משפט והרכב אחד. בהמשך, אמורות להתקבל החלטות בעניין הבית בכרמיה והמינויים הפוליטיים ברשות לעסקים קטנים.
פרקליטי אולמרט מבקשים שימוע רק לאחר שתיפול החלטה בכל חמש הפרשות. מבחינתם, הכול קשור, ולכן זכותם לערער על כל המבנה בסדר שנראה להם. לתקוף תחילה את החוליה החלשה ולקוות שהיא תפיל את האחרות.
ההיגיון המשפטי והענייני הוא כזה: כאשר יש זיקה אמיתית בין כל הפרשות, קיים סיכוי שטלטול אחת מהן תקרין על האחרות, ואז ראוי באמת לקיים את השימוע רק לאחר קבלת החלטות בכולן. בהעדר זיקה כזו - ניתן להפריד. לפי הפרקליטות אין זיקה וקשר בין השתיים הנותרות (כרמיה והמינויים) לבין השלוש שהסתיימו, ולכן אין סיבה לעכב בהן את השימוע.
נאור קיבלה עמדה זו, ואף דחתה את הבקשה לעיכוב השימוע עד קבלת כל חומרי החקירה. לעניין זה הפנתה להחלטתה מאפריל 2007, שם ביקשו פרקליטי הנשיא לשעבר, משה קצב, לדחות את השימוע מסיבה זו. היא קבעה אז, שמבקש השימוע זכאי לדעת בקווים כלליים מה עולה מחומר הראיות, אך אין הוא זכאי לקבל לידיו את מלוא החומר.
הישורת האחרונה של כהונת מזוז
הקרב על השימוע הוא גם הקרב על הגשת האישומים נגד אולמרט במהלך כהונת מזוז שנכנסה לישורת האחרונה שלה. מוקדם עדיין לסכם את הקדנציה, אבל אפשר להצביע על ההחלטה הטובה ביותר שקיבל במהלכה: מינויו של משה לדור לפרקליט המדינה במקום ערן שנדר. נכון, שמבחן התוצאה - הרשעת אולמרט וקצב - יוכרע רק אחרי לכתו של מזוז, אבל נדמה שבזכות לדור נמנע המחדל שהיה מקבע את מזוז כגרוע ביועצים המשפטיים לדורותיהם - האיש שבתקופתו הושלכו מכיסאם נשיא מדינה וראש ממשלה בלי שאפילו יוגש כתב אישום נגדם.
אחרי שסאגת קצב הסתבכה ותפוח האדמה הלוהט הושלך מירושלים עד לרונית עמיאל במחוז מרכז, היה זה לדור שנתן למזוז את חותמת הבכיר היחיד שתומך בסעיף האונס, שבלעדיו כל אישום נגד קצב היה מזכיר את פארסת הסדר הטיעון המדולדל. לאחר שבכירי המערכת המשפטית בירושלים - פרקליט המחוז, אלי אברבנאל, ומנהלת המחלקה הפלילית, אפרת ברזילי - סירבו ללכת על האונס, הושיע לדור את מזוז ממצוקתו. הוא נפגש עם א' ממשרד התיירות, והתרשם שגרסתה תתמוך בסיכוי ההרשעה וגם בסוכת מזוז הנופלת. פגישה זו סללה את הדרך לכתב האישום הכבד נגד הנשיא לשעבר.
גם בשרשרת פרשות אולמרט היה לדור הרוח החיה. אמנם הוא סגר את תיק בנק לאומי, אבל הוא היה זה שהוביל את המהלך המכריע להדחת אולמרט כשניצח בקרב על העדות המוקדמת של טלנסקי. גודל ההישג של לדור מתעצם לנוכח העובדה שלמרות הגבוליות ואפילו המופרכות המשפטית, שישה שופטים (שלושה במחוזי ושלושה בעליון) אישרו את העדות שבסופו של יום קברה פוליטית את ראש הממשלה.
ואכן, טבעי הוא שהפיכת אולמרט המתפטר לברווז צולע החישה את מטווח האישומים-כפופי-השימוע ששוגרו כלפיו, שלושה עד כה. ובשניים הנותרים: בכרמיה הסתיימה החקירה אך טרם התקבלה החלטה; תיק המינויים הפוליטיים ברשות לעסקים קטנים עדיין מתנהל.
בשני אלה נציין שבחקירת הבית בכרמיה הדגש הוא בעיקר על התנהלות העירייה ופחות על אולמרט.
בפרשת המינויים, מתנהל עתה משפטו של צחי הנגבי בבית משפט השלום בירושלים, ועדיין אין הכרעה משפטית נורמטיבית. לא לעניין כשרות המינויים עצמם ולא לשאלת ההגנה מן הצדק - האם ראוי לשפוט פוליטיקאי על פרקטיקה שהייתה נפוצה ונהוגה בכל המרחב הציבורי לפני שנפסלה במפורש בהנחיות היועץ המשפטי.
נכון, קשה לדרוש מהפרקליטות להמתין לפסק-הדין (ואח"כ לערעור במחוזי ואולי גם לעליון), אבל נשאלת כאן שאלת תם לא משפטית: בהינתן כל אלה, האם לא ניתן להסתפק בשלושת התיקים המגובשים? האם האינטרס הציבורי לא בא על סיפוקו בהדחת ראש הממשלה בטרם עת, ובשלושה כתבי אישום?
שאלה זו מצטרפת לבג"ץ השימועים שבו פתחנו: האם אין התעמרות בכך שמגישים כתבי אישום נגד אדם, שבמקום להתרכז בהם, מחויב לפצל את משאביו ופרקליטיו כדי להתמודד עם עוד ועוד אישומים שמאיימים להסתער עליו בתיקים שטרם הוחלטו? גם לאויב הציבור מספר אחת, למושחת-לכאורה-הסדרתי ששמו אולמרט, מגיע שיניחו לו. ולא מדובר במנוחה, אלא שיניחו לו להתמודד בשלושה תיקים קשים ביותר, שנטענת בהם שחיתות אישית ושלטונית קשה.
ועוד משהו מעשי: משפט המינויים הפוליטיים של הנגבי התנהל שנים בגלל הצורך לבדוק כל מינוי לגופו. סביר, שהתיק הזה נגד אולמרט יתחיל, אם בכלל, לאחר שהתיקים הפשוטים יחסית (ראשונטורס, טלנסקי ומרכז ההשקעות) יסתיימו. אם יורשע בהם או בחלקם - ניתן להסתפק בכך, ולא לחפש עוד הרשעה. ואם יזוכה, תישאל השאלה האם נכון יהיה להמשיך ולנהל נגדו גם את תיק המינויים הפוליטיים. לטעמי לא.
* הכותב הוא ראש המחלקה לתקשורת משפטית בארד תקשורת.