1. הטור יוקדש הפעם לשני הספורטאים השחורים הגדולים ביותר ששולטים בענפים הלבנים ביותר. אין קשר בין שני הסיפורים חוץ מהעובדה שהם התרחשו לאחרונה והציבו את השניים במרכזן של דרמות ספורטיביות ענקיות: השקרים שפסלו את לואיס המילטון ממירוץ הפורמולה 1 באוסטרליה, וההפסד של טייגר וודס בטורניר המאסטרס בגולף לפני עשרה ימים באוגוסטה ג'ורג'יה.
הסיפור הראשון, שטרם הסתיים ומתואר בכתבה נרחבת ממש בעמודים אלו, החל בשרשרת התאונות שפקדה את המירוץ באוסטרליה. למסלול הוזנק רכב בטיחות והכלל הוא שבמצב כזה (דגל צהוב) אסור לבצע עקיפות. המילטון ביצע במצב זה עקיפה מותרת כשחלף על פני יארנו טרולי מטויוטה שנזרק לשוליים. אלא שבקבוצתו, מקלארן, חששו לקחת סיכון והמנהל הספורטיבי של הקבוצה דייב ראיין הורה לו בקשר הפנימי לאפשר לטרולי, שחזר בינתיים למסלול, לעקוף אותו בחזרה. טרולי נענש על העקיפה הלא חוקית לכאורה, וטען להגנתו שהמילטון אפשר לו ולכן העקיפה חוקית. המילטון וראיין זומנו להשיב והכחישו. השקר הצמיח רווח מיידי בטווח הקצר - מקום שלישי, אבל הנזק רק החל להתגלגל. הנקודות נלקחו, התדמית רוסקה והסוף יכול להיות גרוע אף יותר.
השקר נחשף במלוא עוצמתו, ובעידן האינטרנט גם משלמים מהר ובמזומן. בראיון לפני השימוע סיפר המילטון לתקשורת שטרולי עקף באישור, אבל אנשי ה-FIA לא היו צריכים להחליט בין הגרסאות הסותרות. הם פשוט האזינו להקלטת השיחה בין המילטון לצוותו במהלך המירוץ שבה הוחלט לתת לטרולי לעקוף. ההקלטות עלו לאתרי האינטרנט. התברר שהשקר לא צריך רגליים כשיש לו מכונית מירוץ. המילטון ומקלארן הוכיחו שגם בהסתבכויות הם אלופי העולם במהירות כששיקרו גם בשימוע שני שנערך להם. וכשהם סירבו להרוג את השקר, קם השקר עליהם לכלותם.
והתוצאות בהחלט קשות. המנהל ראיין פוטר, המילטון גם נמחק ממירוץ אוסטרליה, וגם ספג מכה תדמיתית אנושה. מי שהפופולריות שלו באנגליה התחרתה רק בזו של ישו צריך עכשיו לגרד אותה מהקרשים. וחוץ מזה, ה-FIA מתכנן דיון נוסף בפרשה שייתכן ויעצים את העונשים. נדמה שמאז השקרים של קלינטון, לא היה שקר שזכה לכזו תהודה ונפח תקשורתיים. לתגובות קשות כאלה של גינוי וסלידה. קלינטון שרד ועכשיו צריך לראות אם גם המילטון יעבור את זה.
2. לפני כמה שנים התחלתי ליהנות מגולף בטלוויזיה. זה היה אחרי שלקחתי כמה שיעורים בקיסריה שהבהירו לי שחבל על הזמן, ומאז אני עוקב מהכורסא אחרי הגראנד סלאמים של הענף. בלי להתיימר למומחיות מיוחדת, נראה לי שטורניר המאסטרס האחרון, בסוף השבוע שעבר, היה מהמדהימים בכל הזמנים.
בשנים האחרונות נשלט המקצוע בידי הפנומן טייגר וודס. מקצוען קר, נחוש, מיומן וממוקד כרוצח שכיר שהגדיר מחדש את מושג ה"קילינג אינסטינקט" דווקא בענף סולידי נטול אגרסיות ומגע גופני כמו גולף. זה לא שטייגר מנצח בכל תחרות, אבל הפסד שלו אינו עניין טריוויאלי. כדי שאירוע יוצא דופן כזה יתרחש צריך שיקרו שני דברים, ורצוי מצטברים: 1. שליום התחרות האחרון יגיע וודס בפיגור חבטות משמעותי מהמובילים; 2. שבינו לבינם יפריד מספר רב של שחקנים כדי שלפחות אחד מהם יצליח לשמור על פער שימנע מטייגר את הניצחון. כשטייגר מגיע ליום האחרון בעמדת הובלה או קרוב אליה, אין לאף אחד סיכוי.
לפני היום הרביעי המכריע, התנאים האלה התקיימו פחות או יותר. וודס היה במרחק שבע חבטות מהמוביל קני פרי, כשביניהם הפרידו כעשרה שחקים. טייגר יצא לסיבוב האחרון ביחד עם אגדת גולף נוספת, פיל מיקלסון, שנקלעה אף היא לפתיחה בינונית. השניים, במפגן מדהים, החלו בהדרגה לכרסם את הפער עד כדי איום ממשי לבצע את הלא יאומן ולסגור את כל הפערים. עד שתי הגומות האחרונות, שם נפל טייגר שדוד על מחבטיו עם שני בוגי'ס (חבטה מעל התקן) מפתיעים. הגומה ה-17 היתה טראומטית במיוחד לטייגר ששיגר את הכדור למעבה היער.
גם בלעדיו, הפינאלה הייתה עוצרת נשימה. שלושה שחקנים, מתוכם שניים אלמונים יחסית (קני פרי וצ'אד קמפבל), הגיעו לפלייאוף שם הפסידו לבכיר שבין השלושה (אנחל קבררה). אבל טייגר, שתמיד היה מנצח גדול, התגלה הפעם כמפסיד גדול. והבשורה המשמחת, לא בטוח עבורו, היא שמהמכונה המשומנת הזו בקע סוף סוף בן אדם בשר ודם.
הירשם לניוזלטר והתראות ספורט