העליות שרשמו מניות הבנקים מאז תחילת השנה, לא מנחמות את מנהלי הבנקים. הם מביטים בהן בעיניים כלות ויודעים שזה לא מספיק, שהאופציות שהם קיבלו בשנים עברו עדיין נמצאות מחוץ לכסף. למעשה, הן נמצאות רחוק-רחוק ממנו.
אופנת התגמול באמצעות אופציות חלחלה לישראל רק לפני מספר שנים, והרעיון שעומד מאחוריה פשוט: ניתן למנהל אופציה עתידית לרכישת מניות הבנק, כתמריץ לשיפור ביצועיו. אם המנייה תעלה ובעלי המניות ירוויחו, גם המנכ"ל ירוויח. אם המניה לא תעלה, המנכ"ל לא ירוויח.
קחו, למשל, את מנכ"ל מזרחי טפחות, אלי יונס. הסכם ההעסקה שקיבל יונס בשנת 2004 מהבעלים של מזרחי, מוזי וורטהיים ומשפחת עופר, העניק לו אופציות ל-2.44% ממניות הבנק.
השווי הכלכלי של האופציות (לפי נוסחת בלאק ושולס) נאמד אז ב-24 מיליון שקל לפי מחיר מימוש של 14.39 שקל, שער מניית הבנק דאז. הגאות החלה ומחיר המניה עלה והגיע במחצית 2007 אל מעל 30 שקל. בעלי המניות הרוויחו, וגם יונס. כיום הוא מחזיק ב-1.09% ממניות מזרחי טפחות, בשווי של 57 מיליון שקל.
בשנים האחרונות חולקו אופציות לבכירים בשלושה בנקים נוספים: הפועלים, דיסקונט ואגוד. אבל מיד לאחר שניתנו האופציות הללו החלו השווקים לקרוס, והמנהלים נותרו עם ניירות חסרי ערך. "טפט" קרא לזה בנימוס בנקאי בכיר.
בבנק הפועלים הוקצו בפברואר 2008 825 אלף אופציות (0.06% ממניות הבנק) ליו"ר, דני דנקנר, במחיר מימוש של 16.4 שקל. שווי ההטבה נקבע על 2.14 מיליון שקל. למנכ"ל, צבי זיו, הוקצו חודש לאחר מכן 1.14 מיליון אופציות במחיר מימוש של 16.3 שקל, ושווי ההטבה נקבע על 3.6 מיליון שקל. האופציות חסומות במשך שנתיים מיום הקצאתן וניתן לממש אותן בשנים 2010-2012. מאז הקצאת האופציות החלה מניית הפועלים לרדת וכיום היא נסחרת בכ-8.7 שקל. רחוק-רחוק ממחיר המימוש.
בבנק דיסקונט הוקצו באוגוסט 2007 ליו"ר, שלמה זהר, ולמנכ"ל, גיורא עופר, אופציות בשיעור של 1.64% ממניות הבנק. האופציות הוקצו בחמש מנות שנתיות בין 2006 ל-2010 כאשר שוויין הוא 31.3 מיליון שקל. מחיר המימוש נקבע על 8.45 שקל למניה, שער הסגירה של המניה ערב האסיפה הכללית שאישרה את ההקצאה. מחיר המימוש כפוף לנוסחת התאמה ומאז הוא עלה ל-8.64 שקל. המניה מצדה דווקא החלה לרדת וכבר צנחה ב-71%, אם כי לאחרונה היא התאוששה ועלתה לשער של 4 שקל. כדי שהאופציות יגיעו למחיר המימוש היא עוד צריכה לעלות ב-116%.
בבנק אגוד הוקצו למנכ"ל, חיים פרייליכמן, אופציות בשיעור 1.04% מהון הבנק עם כניסתו לתפקיד, בשנת 2006. סכום ההטבה התיאורטי הגלום באופציות הוא 5 מיליון שקל. האופציות הוקצו במחיר מימוש של 21 שקל, וכיום, לאחר עדכונו, הוא עומד על 22.37 שקלים. מחיר המניה נע סביב 9 שקלים, כך שהאופציות עמוק מחוץ לכסף. הפקיעה תהיה רק במהלך 2012 ולפרייליכמן לא נותר אלא לגלות אופטימיות ולקוות שערך מניות הבנק יעלה ב-150% בשלוש השנים הקרובות.
מלח על הפצעים
אם עצם הימצאותן של האופציות שלהם הרחק מחוץ לכסף לא מעכירה מספיק את רוחם של מנהלי הבנקים, באות טבלאות השכר של "גלובס" וזורות להם מלח על הפצעים. כללי החשבונאות מתעלמים מהפער בין מחיר המימוש למחיר המניה, ומחייבים את הבנקים לרשום את האופציות כהוצאה לשכר בעלות התיאורטית לפי נוסחת בלאק ושולס. כך עלה שכרו של יונס בשנת 2008 ב-6 מיליון שקל, ושכרם של זוהר ועופר גדל ב-3.2 מיליון שקל.
לא פלא שבשני בנקים כבר מדברים על רה-פרייסינג, תמחור מחדש של אופציות והורדת מחיר המימוש כך שהוא יימצא בכל זאת בהישג ידם של המנהלים.
התירוצים מוכרים: המשבר היכה בכולם ואת המנהלים שאינם אשמים בפריצתו, עדיין צריך לתמרץ. אבל כרגע השיחות הללו נשמעות רק בחדרי חדרים. באקלים הנוכחי של מיתון, אבטלה וערבויות ממשלה לגיוס הון הבנקים, אף דירקטור באף בנק לא יעז להציע תוכנית לרה-פרייסינג שתיטיב עם קומץ מנהלים, שגם כך משתכרים מיליונים.
נסיים בדוגמה של יונס שמוכיחה שוב עד כמה קריטי יכול להיות התזמון. החוזה של מנכ"ל מזרחי טפחות פג באפריל 2009, אך כבר בנובמבר 2008 הוא הוארך החוזה עד 2014. יונס קיבל תוכנית אופציות חדשה שהקנתה לו זכאות ל-2.44% ממניות מזרחי טפחות בשווי כלכלי של 38.6 מיליון שקל. האופציות יחולקו בחמש מנות שוות מדי אפריל בשנים 2010-2014, והמימוש יהיה לכל המאוחר עד שנת 2016. מחיר המניה בזמן ההקצאה היה 19.35 שקל ומחיר המימוש נקבע ל-21.18 שקל צמוד למדד. מניית מזרחי טפחות נסחרת היום ב-23 שקל, ויונס הוא כעת מנכ"ל הבנק היחיד עם אופציות בתוך הכסף. *
