בבריטניה עושים את זה עם אבן שמשליכים לחלון של הבוס. בצרפת נועלים את הבוס בחדרו. באמריקה עושים את זה בלעג לבוס באתר טוויטר.
פועלי העולם מתאחדים, לא כדי לבתק את שלשלותיהם אלא כדי להתנקם בבוסים. הזעם נגד הבוס באופנה כפי שלא היה מזמן, ואני צופה בו בשילוב של תענוג ואי נוחות. עם הזעם אין לי בעיה, אך יש לו גילויים נחמדים יותר ופחות.
השיטה הבריטית של השלכת לבנה מבעד לחלון היא הכי פחות אטרקטיבית. היא גם מקלקלת את הנקמה, בהיותה מכוערת, בריונית ולא חוקית. פרד גודווין, לשעבר מנכ"ל רויאל בנק אוף סקוטלנד, היה אויב הציבור מספר 1 עד שאידיוט השליך לבנה על חלון ביתו באדינבורו לפני חודש, והפך אותו לכמעט פופולרי.
השיטה הצרפתית החדשה להפגנת זעם, כליאת הבוס בחדרו לכמה שעות, עדיפה במעט. יש לה קסם שטחי של משחק ילדים יחד עם החיבה הצרפתית למחאה, אם כי בכך מסתכמות מעלותיה.
אני עדיין זוכרת את העונג שחשתי כשבן כיתתי נעל את המורה לספורט בארון בו הוחזקו מחבטי ההוקי. המורה הזו לא היתה כוס התה שלי, וצליל המפתח במנעול העניק לי הנאה עילאית. אלא שהעונג התחלף בפחד ודאגה כשחשבתי עליה בתוך הארון החשוך. לנעול מישהו - אפילו מישהי שעומדת לצעוק עליך בגלל כישלון לקפוץ מעל סוס - לא נראה לי צודק כילדה בת 13, וגם לא היום.
בניגוד לכך, הדרך האמריקנית של שחרור קיטור באינטרנט היא ראויה ומומלצת מכל הבחינות. היא שקטה, משעשעת, ומתאימה את העונש לפשע.
הקורבן האחרון של התקפה כזו היה מנהל בבנק ההשקעות תומאס ויזל פרטרנס בסן פרנסיסקו, ג'וני וי. סודן השלישי. באתר Gawker יש מייל שהוא שלח כנראה לעובדים, ומורה להם לעבוד ב"יום שישי הטוב" (שלפני הפסחא). "אם אתם לא אנשים מאמינים מאוד, בואו. אם אתם רוצים ימי חופשה, לכו לוולס פארגו לעבוד ככספרים", נאמר במייל.
המסר הבלתי-מקסים גרם לפתיחת חשבון מזויף בשמו בטוויטר, עם טוויטים כמו "אני אוהב את חיי" ו"אנליסט שוב מתעצל. נסעתי למסגד כדי להחזיר אותו לעבודה. היו המון פקקים בדרך".
סאטירה היא אחד מאמצעי הנקמה הקטלניים שיש, והיא מקדימה בהרבה את האינטרנט. ב-1992 הייתי מעורבת בהדחת בוס בלתי נסבל, אף שתפקידי היה מקרי, ואני עדיין מתענגת על זה. הלכתי לראיין את בוב הורטון, אז המנכ"ל BP, שאמר לי בשיא הרצינות כמה הוא חשוב, עסוק וחזק. הכתבה שלי, שחזרה על הדברים, הפכה לסאטירה ע"י עובד בחברה, שכתב שהורטון מקורב לפול פוט (הרודן האכזר של קמבודיה), ושלשכתו מסודרת כמו לשכת נפוליאון בשעתה. הכתבה המפוברקת הופצה ברבים, ותוך כמה שבועות הורטון הודח.
הודות לאינטרנט, איש כבר לא זקוק לאלמנט הסאטירי כדי להתנקם. המילים של הקורבן יכולות להספיק, כפי שדמיאן מקברייד, יועצו של גורדון בראון, גילה בשבוע שעבר. המייל בו ניסה להשמיץ את מנהיגי האופוזיציה הודלף לאתר ווב פוליטי. לא רק מפלגתו שלו אלא כל המדינה לעגה לו.
אין דבר מענג מלראות בוסים שנופלים לא על חרבם אלא על מילתם. דייויד גיר, מנהל בחברת של, גרם הנאה להרבה אנשים עם המייל המודלף שלו, שהורה לאנשיו "תובילו אותי, תלכו אחריי, או אל תפריעו לי". כפי שההמון נהנה בעבר לרגום עבריינים בירקות רקובים, עובדים זועמים בימינו נהנים לקרוא מיילים כאלו בהווה, ולהוסיף את הערותיהם למרחב המקוון.
רוב הבוסים הגיוניים מכדי לשגר מיילים שיכניסו אותם לצרות כאלה, ורוב העובדים הגיוניים מכדי להשליך לבנים או לנעול בחדרים, כך שדרושות דרכים אחרות כדי לשחרר את הכעס שלנו. האינטרנט גדוש בעצות טובות בתחום זה.
ההצעה החביבה עלי היא להרים את השולחן של הבוס טיפה מדי יום ולהנמיך את הכסא המסתובב שלו, כדי לגרום לו לחשוב שהוא מתכווץ; טיפ אחר הוא להחדיר תצלום מביך למצגת שלו על כלכלת קוריאה; שיטה שלישית היא לנתק את המקלדת מהמחשב, כדי שיצטרך להזמין איש מחשבים ולהיראות טיפש. כל ההצעות מזכירות לי הצמדת מדבקת "נשק אותי" לישבן של מורה. ההבדל הוא שבגיל 13 אולי היה לי אומץ, ועכשיו אין לי.
ויש דרך לתכנון נקמה בטוחה ומכובדת יותר, אם כי ממושכת יותר: לא לעשות כלום. כל כלב בא יומו, כידוע. כל בוס גרוע, וגם כמה טובים, כבר ימעדו בעצמם אם רק ממתינים.
מנכ"ל פטריוט צריך להתנגד לבונוסים
ניתן להגביל את מכפיל התגמול למנכ"ל ביחס לשאר הבכירים, לחייב בונוסים לשקף תוצאות משופרות, ולרסן מענקים שמתבססים על אשליית-רווח
בהתחשב בבוץ אליו הכניסה ההנהגה של וול סטריט את כלכלת ארה"ב, הביטוי "מדינאי של התעשייה הפיננסית" ייחשב שם לדבר והיפוכו מגוחך לזמן מה.
אך יש חשש שהפגיעה - המוצדקת - במוניטין של וול סטריט תכתים עוד יותר את מעמד העסקים בכלל, אם מנהלים במגזר הלא-פיננסי לא יתעוררו וינקטו פעולה לא שגרתית.
כשהעסקים ככלל מאבדים את האשראי שלהם, המסע לחידוש הקפיטליזם האמריקני עלול ליצור תנאים שיעיקו במשך שנים ארוכות על כלכלת ארה"ב.
כדי להימנע מכך, מנהלים מרחיקי-ראות צריכים לשקול שלושה נושאים, אשר בהם לא נשמע קולם עד כה: שכר בכירים; צורך ב"חוזה חברתי" עדכני; ויצירת משרות-שירות למעמד הבינוני שלא ניתן להעביר לחו"ל.
אלה כבר לא שאלות פוליטיות שאפשר להשאיר לשדולות שפועלות בוושינגטון, או להתייחס אליהן כמטרד שפוגע ב"עבודה האמיתית" של ניהול העסק. כישלון בפתרונן ילבה תגובה ציבורית שתשפיע על תפקוד של כל חברה. נסקור אותן.
שכר הבכירים
הסערה סביב הבונוסים ב-AIG, שחולצה ע"י הממשל, מבהירה שאנחנו בעיצומו של "תיקון תרבותי" מתבקש: זעם מוצדק כלפי חוסר-זיקה בין ביצוע וכישרון לתגמול פיננסי. האינטרס של העסקים הוא להבין שלא נכון ולא מקובל פוליטית שמנהלים יצברו הון כמו יזמים פרטיים בלי לקחת סיכון יזמי, או כשהם מנצחים על שקיעה של החברות שלהם.
כשמנכ"לים רבים פורשים עם מעל 100 מיליון דולר מכספי המוסדות הכושלים שלהם, לא רק אמריקני ממוצע צריך להזדעזע. גם מנכ"לים פטריוטים צריכים להזדעזע, כי הם יודעים שאם אנשים רגילים יחשבו שהקפיטליזם האמריקני הוא מערכת משוחדת אשר מנוהלת ע"י בעלי-עניין פנימיים, כולם יסבלו מכך.
כל משקיף ישר יודע ששכר הבכירים נקבע כיום ע"י מערכות מושחתות. אנחנו צריכים קבוצה חדשה של "מנכ"לים נגד תאוות בצע של מנכ"לים", כדי שתשמש מודל להתנהגות הולמת יותר ותצא חוצץ נגד ההונאה הזו. אני מכיר ראשי עסקים שחשים באופן פרטי גועל מרמת תאוות הבצע בהרבה לשכות ניהול, אך אינם רואים תועלת בפרסום תחושתם. אחרי הכל, הם אומרים, זה לא המאבק שלהם. ובכן, יש לי חדשות עבורם: אם אכפת לכם מעתיד העסקים בארה"ב, זה כן המאבק שלכם כעת.
פתרונות הגיוניים יש בשפע. דירקטוריונים יכולים להגביל את מכפיל התגמול של המנכ"ל ביחס לשאר הבכירים לרמה סבירה, לחייב בונוסים לשקף תוצאות משופרות יחסית לאחרים, ולרסן מענקים שמתבססים על אשליה של רווחים. כשחברה מחליטה לסיים את חגיגת השכר, אין מחסור בדרכים לעשות זאת.
חוזה חברתי חדש
בכל הנוגע למאמצי לובי בוושינגטון, רוב החברות מתמקדות בנושאים כיתתיים או במסים ספציפיים לתעשייה שלהן. הן מנהלות לובי חזק בנושאים צרים אלו, כי הרווח על ההשקעה הפוליטית הזו גבוה. אך המנטאליות הזו אינה מתקרבת לאתגרים של ימינו. צריך להבטיח שהעובד הממוצע יחוש בטוח יותר בעת שינוי. זו הדרך היחידה להימנע מתגובה פוליטית נגד מסחר ודינמיות כלכלית.
כדי להתייחס לחששות, עסקים אמריקנים צריכים לחשוב מחדש על תפקידם במתן כיסוי רפואי, שאולי היה הגיוני לפני 50 שנה אך כיום משאיר מיליונים בין הכסאות, כולל 14,000 אנשים שמאבדים מדי יום כיסוי רפואי במיתון הנוכחי. שום יועץ לא יכול לתכנן זאת. ראשי עסקים צריכים להטיף לפתרונות ידידותיים לשוק, שבכל זאת מעבירים חלק מנטל הביטוח החברתי הזה מהמגזר הפרטי לממשל.
משרות שאי אפשר להעביר לחו"ל
הקמפיין הנוכחי להקלת התאגדות עובדים וכוח המשימה של סגן הנשיא ביידן לטובת המעמד הבינוני, הם שתי תגובות למציאות החדשה (והמדכאת): ליותר ויותר עבודות בארה"ב יש תקרת שכר, כי ניתן לעשותן בזול ולעתים טוב יותר בחו"ל.
אבל שירותים כמו הוראה, בריאות או אשפוז לא ניתן להעביר לחו"ל. האם ניתן להפוך אותם למשרות שיכולות לקיים משפחות? אי-הודאה במרכזיות הבעיה הזו רק תעמיק את התפיסה של הפער המתרחב בין האינטרסים של החברות האמריקניות והאינטרסים של האמריקנים.
למנכ"ל יש חופש בחירה בין הגברת הביטחון הכלכלי של העובדים, או שכירת יותר אנשי ביטחון כשהוא מפטר. אין הרבה ספק שהסיכונים של עסקים כרגיל בתחום זה כבר עולים בהרבה על הסיכונים של גישות חדשות. הצרה היא שלכל מנכ"ל בודד יש תמריץ לא לעשות כלום. קבוצה של עשרה מנכ"לים מרחיקי-ראות שחשים את האיום (וההזדמנות) יכולה להיות התחלה טובה.