בעוד כחודש תינתן הכרעת הדין במשפטו של שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון. כך הודיעה היום (ה') השופטת ברכה אופיר-תום, בתום שלב הסיכומים שנעל את המשפט.
כזכור, הירשזון נאשם בגניבת 2-2.5 מיליון שקל מהסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל). טענתו המרכזית היא שמדובר בכספים שקיבל על חשבון הסדר עתידי של תנאי פרישתו, והם נלקחו במזומן כדי שלא יחשבו שהוא מקבל משכורת נוספת בניגוד לחוק. מאחר שהכספים הגיעו לו - כך תזת ההגנה - הירשזון אינו יכול להיחשב כמי שגונב מעצמו.
אלא שחילופי הדברים היום בין השופטת לסניגור, עו"ד ד"ר יעקב וינרוט, עשויים להעיד אולי על השורה התחתונה הצפויה בהכרעת הדין. וינרוט טען, כי "משעה שהירשזון עבד בהע"ל ונתן תמורה מלאה לתשלומים החודשיים שקיבל כמעין משכורת, האינטרס המוגן בעבירת הגניבה (הגנה על הרכוש) לא נפגע".
חריגה מסמכות
אולי הכספים נלקחו תוך חריגה מסמכות, הודה וינרוט, אבל אם אין אינטרס כלכלי שנפגע, לא מדובר בגניבה. "אתה מתפלפל", השיבה לו השופטת, "הדברים יותר מורכבים... מר וינרוט, אם אתה חייב לי כסף ולא מחזיר, ואני מוצאת את ארנקך במשרדך ולוקחת ממנו כסף, זו לא גניבה?", היא תהתה. "גברתי, זו לא גניבה", השיב וינרוט, והדגיש כי הירשזון אינו מואשם בהפרת אמונים או בעבירה על חוק חסינות חברי הכנסת (הסתרת קבלת הכספים).
לדבריו, גם התביעה שינתה את עמדתה, ובסיכומיה טענה כי הכספים ניתנו במזומן בהיותם תגמול נוסף שיש להסתירו מוועדת האתיקה של הכנסת (בשל הפרת חוק החסינות) - ולא בשל היותם כספי גניבה שיש להסתירם מהמשטרה.
"הנסיבות קובעות"
התובע, עו"ד אלי שורץ-שואף, אמר קודם לכן כי מדובר אולי בתיק גדול, אבל לא מסובך. "בסופו של דבר, הנאשם קיבל כספים במזומן מבלי שניתן לכך היתר". השופטת הקשתה: אם מבחינה מהותית הכספים הגיעו לו, האם מדובר בגניבה? במירמה והפרת אמונים?".
התובע השיב כי הנסיבות הן שקובעות, וכי אדם הסבור שקופח ונוטל כספים שלדעתו מגיעים לו - נחשב לגנב. הוא התייחס גם ליתר האישומים של מימון ארוחות השחיתות, כספי התרופות וכו', ואמר כי "הירשזון נטל כספים של עובדים בהע"ל, זה הכסף שלהם".
"ככל שהנאשם מפורסם יותר, הצורך לסיפוק מתחזק"
להלן עיקרי נאום הסיכום של עו"ד יעקב וינרוט, פרקליטו של אברהם הירשזון:
"לאחר שיקול ועיון, החליטה ההגנה להתמקד בגופו של עניין, ולא לטעון להגנה מן הצדק. ההגנה תטען כי עיון מושכל ומדוקדק בעובדות שהוצגו בפני בית משפט נכבד זה, בהתגברו על מכלול ההטיות הפועלות נגד הירשזון, מביא לזיכויו מן האישומים המפורטים בכתב האישום.
ההגנה ויתרה על טענת ההגנה מן הצדק, על אף הסיקור התקשורתי המסיבי, השופטני, החורץ והנחרץ, ששטף בשטף יומיומי את התודעה הציבורית, באופן שלא הותיר מקום לצלו של ספק כלשהו בדבר חפותו של הירשזון. ואולם, אנו נבקש מביהמ"ש לשקול את משקלו של הסיקור הזה ולהסיק ממנו את המתחייב בבחינת המקרה שבפנינו.
מעשה דקלרטיבי
במקרה דנא עברו הדברים את סף הסיקור המגמתי, ואפילו את סף חריצת הדין. אשמתו של הירשזון לא רק שהפכה להיות נתון קבוע, אלא אף נתון פשוט מאין כמותו, מובן מאליו, משל כל שנדרש בית-המשפט לעשות איננו אלא מעשה דקלרטיבי. לשון אחר, הירשזון נשלף כבר מזמן ממעמדו כמקרה פרטי, תוך שהוא מועלה לרמה של מושג וסמל.
כבר בתחילת המשפט הפנינו את תשומת לבו של בית המשפט לשני פרסומים יוצאי דופן בכלי התקשורת. הראשון היה פרסום בכותרת הראשית של עיתון יום השישי, שבו ננקב מספר שנות המאסר אשר הפרקליטות תבקש להשית על הירשזון; וציטוט אחר שבו הובע סיפוק מכך שהתיק נקבע בפני הרכב שופטים זה, הידוע - כך לשון הכתבה - בהיותו מרשיע, נמנע מזיכויים ומחמיר בדין.
על ההשלכות החמורות של סיקור שאינו מגיע לאפס קצהו של הסיקור במקרה שלנו, עמד בית-המשפט בכמה וכמה פסקי דין.
בשנת 2002 תוקן סעיף 71 לחוק בתי-המשפט, באופן שאיסור הסוב-יודיצה הפך להיות למעשה אות מתה. בדברי ההסבר להצעת החוק הנ"ל נאמר - בשלוש שורות בלבד - כי הטעם לתיקון נעוץ בכך שאכיפת הסעיף אינה מתבצעת זה שנים רבות.
כיצד ניתן להסביר את הדיסוננס הזה שבו בית-המשפט קובע דברים נחרצים על אודות הסכנה שבפרסומים ביחס להליכים משפטיים תלויים ועומדים, ואילו המחוקק פועל בכיוון ההפוך, ואין פוצה פה ומצפצף? הדבר טרם נבחן בספרות המשפטית, ואנו סבורים שהתשובה לדיסוננס הזה נשאבת מתוך התיאוריה של מישל פוקו בספרו Discipline and Punish.
הספר של פוקו נפתח בתיאור משפטו של אחד בשם דמיין בשנת 1757. דמיין הורשע בפלילים. דמיין זה הובא לכיכר המפורסמת, הידועה בשם Place de greve, כשהוא מוסע לשם בכרכרה עירום כביום היוולדו, מחזיק בנר שעווה דולק שמשקלו שני פאונד. שם, נסרק בשרו ונתלש מבית החזה שלו, מזרועותיו וממותניו במלקחיים שאורכם נקבע בפרוטוקול. למקום היתלש הבשר נשפכה תערובת של עופרת, שמן רותח, שעווה וזרחן. לאחר מכן, הוא נרתם לארבעה סוסים שדהרו לכיוונים שונים על מנת שגופו ייקרע ויתפרק. לרועו מזלו של דמיין הוא החזיק מעמד זמן רב, ובסופו של דבר נאלץ התליין לבתר אותו בעצמו כדי לקיים את גזר הדין. כל זה נעשה בפומבי בכיכר העיר הידועה של פריז.
פגיעה בנפש
פוקו מציב את השאלה מה הביא לכך שהעונש האכזרי נוסח דמיין הומר מאוחר בעונשי מאסר. לתשובה שהוא נותן יש רלוונטיות קריטית. התשובה של פוקו פותחת בשלילה. לא שיקול הומני היה השיקול המכריע בהמרת שיטות הענישה. מה שהביא להמרה הזו היה שינוי בתפישת היחס אל הגוף של היחיד, ושינוי בשיטות הפיקוח שמפעילים על הגוף הזה. לפני העידן של החברה התעשייתית, היה הגוף עיקרו של אדם, ועונשי הגוף שנעשו בפומבי היו מחזה שבו האלימות של הפשע הוקרנה על גופו של הקורבן והוטבעה בו. אנשים היו באים על סיפוקם בהתבוננות ישירה במחזה.
מאז ועד היום תפישת האדם איננה ממוקדת בגופו, כי אם באישיותו. במקום לפגוע בגוף פגיעה שמורידה במידה מסוימת את היעילות החברתית, פוגעים בנפש. במקום לשפוך מתכות לוהטות למקום בשר תלוש, אנו מטילים אות קין באישיותו של הנאשם. אנו מכניסים את הנאשם לתוך תהליך של הדרה, כשאנו ממקמים אותו במקום שיש בו קלון, ושבו הוא נצפה במשך כל הזמן על ידי האדמיניסטרטורים מטעם החברה.
אליבא דפוקו, הטבע האנושי ביסודו נותר כשהיה. הוא צריך כבעבר להפשיט ברבים את הנאשם, ולהציג אותו בעירומו כפי שהציגו את דמיין. הוא צריך לראות את העבריינות של הנאשם כשהיא חרותה עליו. אלא, שהאמצעים הפכו להיות מתוחכמים יותר.
במילים אחרות, ההמון שישב ב-Place de greve לא היה אנושי פחות מאיתנו. הצורך שלנו, כמו הצורך של יושבי הכיכר, אינו שונה מבחינת הסיפוקים הבסיסיים שלו, אלא שהסיפוק שלהם עבר כאמור תהליך של עידון וסובלימציה.
הציפייה במחזה ב-Place de greve היא צורך אנושי קמאי-אטביסיטי. היום הכיכר הידועה הועברה לכלי התקשורת. התקשורת היא העדשה הקולקטיבית שלנו, המאפשרת לנו לצפות בנעשה בכיכר בלי להימצא בה. על הבמה שעליה נעשה הצדק הפלילי חייבת התקשורת להיות שחקן פעיל.
מכאן הריטואל שאיש לא מחה נגדו מעולם, וכוונתנו לריטואל שבו הנאשם נכנס לאולם בית-המשפט, והצלמים עטים עליו כשהם מצלמים אותו באינספור צילומים שאינם פוסקים, וכך הדבר נמשך ונמשך עד שבית-המשפט מתיישב על כיסאו וגואל את הנאשם מייסוריו. התקשורת איננה איזה זד זדוני הנמצא "שם". היא נמצאת בתוכנו. היא משרתת אותנו, ומי שמנסה לתקוף אותה על בסיס ערכי, מבטא רגשי אשמה של מצפון מזויף.
לכלי התקשורת שנוכחותם אינה ניתנת לסילוק יש מגבלות. הם חייבים לספק צרכים באופן מיידי. הסיפור המורכב הוא מהם והלאה. הם אינם יכולים להיות עמוקים מעובי נייר העיתון, הם מוגבלים לכמה שורות בכתובים, ולדקה קצובה בשידור. כל זאת כאשר הצורך המסחרי יחד עם הצורך בריגושים אחרים מכתיב את מסגרתם.
הפועל היוצא הוא שכל דבר מתרדד בהכרח. הואיל וכך, הנאשם מצוי מטבע הדברים בנחיתות אימננטית. הוא חייב לבסס את עצמו על פרימת הסריג שנסרג על-ידי החברה המאורגנת. הוא מנסה להיחלץ באמצעות טיעונים רציונליים, העומדים בניגוד לאינטואיציה שמאחורי העשן הסמיך של כתב האישום אין אש. לכן, ככל שהנאשם מפורסם יותר, אנו מגורים יותר, וממילא הצורך שלנו לסיפוק חזק יותר. או אז, בלי העין הצופייה והמנקרת אין צדק.
חיפוש ספק
בית המשפט חייב לשוות לנגד עיניו את הכלל המשנאי "כולו חייב - זכאי". הוא חייב לתור בפינות ובסדקים אחר אותו ספק, אותו יסוד מרדני הקיים בכל תיאור של מציאות. בכך הוא חייב להיות אקטיבי יותר ויותר, ככל שהתקשורת מתגברת יותר ויותר. אם בית-המשפט איננו מוצא בסיטואציה המובאת בפניו ספק כלשהו, אם הכול פשוט, אם הכול בהיר ונהיר, אם התחושות והאינטואיציות אינן נתקלות בקושי כלשהו, חייבת להידלק הנורה האדומה שמא אין זו אלא ההשפעה המתעתעת של אטמוספרות הלחץ הפועלות על כולנו כשכיכר העיר רוגשת יותר.
כפי שנראה להלן, בעניינו של הירשזון, בחינה רציונלית ומפוקחת מגלה שמה שנחזה להיות עקוב אינו אלא מישור, ומכל מקום אינו עקוב כפי שהוא נחזה להיות. כמו תמיד, הסיטואציות האנושיות אף פעם אינם פשוטות, והן מורכבות יותר מכל פירוש המתיימר לכלוא אותן בתוכו".