בעוד חודש פחות יומיים ימלאו לו 68. על סף העשור השמיני לחייו נדמה שמעמדו התרבותי-חברתי של בוב דילן מעולם לא היה סקסי יותר. בשבוע הקרוב ישלים באנגליה את החלק האירופי הנוכחי ב"מסע ההופעות הבלתי נגמר" שלו, וישיק את הוצאת אלבום האולפן ה-33 שלו, "Together through life", שיתורגם להלן בדחק כ"לעבור את החיים ביחד". אלבום שנולד לאחר פנייה מהבמאי הצרפתי אוליביה דאהאן, שאחראי לביוגרפיה הקולנועית של אדית פיאף, "החיים בוורוד".
סרטו החדש של דאהאן נקרא "שיר האהבה שלי". הוא בסך הכל ביקש שיר, ודילן, שהסתקרן מהפרויקט, כתב לו את "החיים קשים". השיר הטרי הוליד פרץ יצירתי ששילח את דילן לאולפן עם הרכב ההופעות שהולך איתו כמעט 20 שנה, וסייענים כמו דיוויד הידאלגו מהלוס לובוס באקורדיון ומייק קמבל מ"שוברי הלבבות" של טום פטי בגיטרה. דילן הפיק בעצמו, בכינוי "ג'ק פרוסט", שבו השתמש גם באלבומיו הקודמים בעשור הנוכחי.
מלבד הופעות אינסופיות, שירים חדשים ושלל פרויקטים שהביטו לאחור אל העבר הנשגב שלו, באלף השלישי דילן התמיד גם בגיחות לעולם הפרסום. יש משהו קסום באופנים שבהם דילן מתנהל כשהוא מפתיע, לא מובן, לא מנומק, לכאורה גחמתי ואף מקומם לפעמים. הוא הרי נקלע למצבים שכאלו בעל כורחו וגם נדמה כנהנה מכך כבר מראשית דרכו. אבל ההשתתפויות בפרסומות היוו מעשים מתעתעים ומשעשעים במיוחד.
זה החל לפני חמש שנים בפרסומות להלבשה תחתונה של ויקטוריה'ס סיקרט. לפני שנתיים דילן התייצב ומכר בטלוויזיה את קאדילק אסקדה, והשנה הצטלם בסרטון פרסומת לפפסי. איש לא מבין מדוע אדם שהדברים האחרונים שחסרים לו הם הכרה או ממון בוחר לעצמו משימות בזק כאלו, שנהנות מהמוניטין הבלתי ניתן לכימות שלו, ושלא ברור מה הוא מקבל מהן בתמורה. אבל מה שנותר בגדר תעלומה בעיסוקיו החוץ-אמנותיים של דילן, לא תמיד מוכרח להצטייר ככזה גם בעשייה המוזיקלית שלו. לפעמים גם דילן יכול להיות ברור.
הצדעה להדי העבר
כל אלבום חדש של דילן מייצר תילי פרשנויות וחתירה היסטרית לאיתור משמעויות מצד מבקרים שמתייחסים אליו - ומובן מדוע - בחרדת קודש. כתבי דילן אכן ימשיכו להיספג ולהילמד ולעורר השראה גם במאות השנים הקרובות, ולכן מובנת נטיית המבקרים לשאוף למסקנות מיידיות ולכפות תובנות עצומות כמעט על כל משפט בכל שיר.
אבל לפחות במקרה של האלבום החדש, נדמה מהאזנות ראשונות שהטלת משקל הקיום האנושי ומצב העולם על כתפי עשרת השירים הללו עושה להם עוול. לפעמים מותר גם לאלבום של דילן שלא להרעיד את הסיפים.
"לעבור את", שלא ייזכר בין אלבומיו הטובים ביותר וגם לא בין החלשים ביותר, נהנה פשוט להיות אלבום "חילוני" של דילן. הדגמה זריזה, יפה ומדויקת לאופי האלבום, מומלץ למצוא ברשת, בקליפ צילומי השחור-לבן הנפלא שנוצר לסינגל הראשון מתוכו, "מעבר לכאן אין כלום". קליפ שכולו תצלומי סטילס של ברוס דיווידסון, המצדיע לשנות ה-50 עם גיבורים צעירים מקועקעים, מסורקים עם ברילנטין, שותים בבתי אוכל פשוטים ומבלים על שפת הים.
עיניהם בורקות ובוערות בשלל תשוקות לא ידועות. התצלום האחרון בקליפ של הזוג החבוק במכונית משמש גם כעטיפת האלבום. ואכן, האלבום נשמע כמו להקת בארים דמיונית בשנות ה-50, אילו ליוותה את הטיפוסים הללו כשהם שותים, מדברים, רבים, מחזרים ומשתכרים.
בשיר "עיר הולדתה של אשתי" דילן נשמע כשהוא מגלגל צחוק סדוק. צחוק ששייך אמנם לגיבור השיר, אבל מלמד במשהו על רוח האלבום. קשה שלא לשמוע את ההנאה של דילן, והיא מדבקת. ברצועה הנועלת, מהמצטיינות פה, שנקראת "זה הכל טוב", מדובר על "פוליטיקאי חשוב שמדבר בשקרים והמטבח של המסעדה מלא בזבובים".
אבל יותר משיש כאן תוכחות או התנבאויות על עולם שמדדה לקריסה, יש פה להקה חמה עם סולן שעולה לבמה כדי ליהנות. יש השפעות מהג'אז בניו-אורלינס בראשית המאה הקודמת, ומהבלוז העירוני החלוצי בשיקגו בשנות ה-40 וה-50 שלה, וגם רשפי טקס-מקס, אותה תערובת דרומית שמאפיינת את מפגשי התרבויות המוזיקליות של טקסס ומקסיקו ונקראת על שמן.
דילן שר שהוא "שומע את בילי ג'יי שייבר וקורא את ג'יימס ג'ויס", ואכן, ב"לעבור ביחד" הכוכב הוא העולם הישן, שניתן לזיהוי כרונולוגי בדיוק בנקודה שבה דילן החל את הקריירה שלו. זו הצדעה נוספת של המהפכן הכי גדול במוזיקה הפופולרית האמריקנית להדי העבר משנות הילדות וההתעצבות האמנותית שלו.
מסע של אלכוהול, בלוז, זיכרונות וחושניות
כל אלבומיו של דילן החל משנות ה-90 ניתנים לאפיון דומה, אבל הפעם נדמה שדילן פחות תכנן תפיסה אמנותית כוללת, ופשוט בילה בכתיבת ובהגשת שירים בסגנונות שהוא אוהב.
למהדורות הדלוקס של המוצר הדילני החדש מצורף דיסק שמאגד שירים שהושמעו בתוכניות הרדיו המופלאות שלו, "שעת הנושא הרדיופוני". דיסק כפול עם המיטב מהן כבר נמכר עצמאית לפני כשנה ועדיין מומלץ בחום. תוכניותיו, שמוקדשות בכל פעם לנושא מילולי אחר, מסכמות נהדר את מאה שנות הקלטות המוזיקה הפופולרית האמריקנית. דומה שמשהו מתכניות הרדיו חלחל והשפיע באסופת השירים החדשה והמקורית של הוד דילניותו.
"להעביר את" הוא מעין סיכום רוח השירים האמריקניים של אמצע המאה שעברה, עם פחות פופ וקאנטרי והרבה בלוז קצבי של כותב השירים הגדול של זמננו. לפעמים הגדולה של דילן, בייחוד בעבודות המופת, בלתי נתפסת בקני מידה אנושיים רגילים. לפעמים הגדולה הזו רובצת ומעיקה על עבודותיו החלשות ומחמיצה עוד יותר את טעמן.
ולפעמים, כמו במקרה הנוכחי, היא קצת לא שייכת ללילה המסוים הזה בבאר המסוים הזה, כשדילן ונגניו מעבירים מסע של אלכוהול, בלוז, זיכרונות וחושניות, שלא בהכרח מבקש לתקן, לשנות, לתאר או לקדם דבר, אלא פשוט לחלוק את הלילה בחברה. הם בהחלט עומדים במשימה. לפעמים גם ליצירה של בוב דילן יש זכות קיום בתקליט קל-משקל יחסית, ובמקרה הנוכחי הוא קל ולגמרי מענג. *