בית המשפט העליון קבע כי איחור קל בהפקדת ערובה אינו מצדיק מחיקה אוטומטית של בקשה לביטול פסק בורר, מבלי לדון בה לגופה. בכך קיבל העליון בקשת רשות ערעור על החלטת השופט ד"ר עמירם בנימיני, שמחק בקשת ביטול בשל איחור של יום בהפקדת ערובה.
היהלומן עידו איצקוביץ ביקש לבטל פסק בורר שחייבו לשלם 3.3 מיליון דולר לחברת פי.די.די יהלומים. פי.די.די ביקשה לחייבו להפקיד ערובה להבטחת ביצוע הפסק, למקרה שבקשתו תידחה, אך השופט בנימיני דחה את בקשתה. העליון הפך את החלטתו וחייבו להפקיד ערבות בסך מיליון דולר. איצקוביץ ביקש להמיר את הערבות בערבות חפצית של יהלומים בשווי זה, אולם מאחר שהבקשה הוגשה יום לאחר מועד הפקדת הערבות - בנימיני דחה אותה.
איצקוביץ החליף פרקליטים, ובאמצעות עוה"ד גדעון פישר וארז יצחקי ביקש רשות לערער. השופטים יורם דנציגר, סלים ג'ובראן ואילה פרוקצ'יה נענו ושוב ביטלו את החלטתו של בנימיני. "הותרת החלטתו שלא לדון בבקשת הביטול לגופה על כנה מטעמים דיוניים גרידא עלולה לגרום למבקשים לעיוות דין ולפגוע באופן בלתי מידתי בזכותם לגישה לערכאות", קבע דנציגר.
לדבריו, מחיקת ערעור בשל איחור בהפקדת עירבון הוא צעד קיצוני הננקט רק לעיתים רחוקות, וכבר נפסק שאת האיחור "ניתן לרפא על-ידי חיוב בהוצאות", וכי "יש להעדיף את בירור הסכסוך לגופו על פני דחייתו בנימוק טכני של אי-הפקדת עירבון".
למרות שמנגנון הערובה שונה ממנגנון העירבון וערעור אינו כבקשה לביטול פסק בורר, הרי שתכלית שני המנגנונים משותפת - הבטחת מקור פירעון למשיבים בתום ההליך - ולפיכך ניתן ללמוד מהם גזירה שווה. (רע"א 10083/08).