לא יהיה זה מוגזם להכתיר את הירוק כמילת הבאזז המשומשת ביותר בעשור הפותח את המאה ה-21. מי לא רוצה להיות ירוק? חברות עסקיות, מדינות מתקדמות, וכמובן גם ערים - המרחב המרכזי שבו מנסים כיום ליצור שינוי תפיסתי, מתוך ההכרה שנתחיל בקטן, ושאר המדינה תצטרף כבר אחר כך. אבל בתוך כל בליל המילים והכותרות הבומבסטיות - כל פוליטיקאי או איש עסקים מסיבותיו שלו - נשכחת אולי המשמעות. ובמילים אחרות, כשאתם אומרים "עיר ירוקה" למה אתם מתכוונים?
הכוונה היא לעיר המתוכננת באופן שמביא בחשבון כמה פרמטרים מרכזיים של הגנה על הסביבה, דוגמת תושבים המחויבים לצמצם ככל שניתן את השימוש בחשמל, ולעשות שימוש באנרגיה ממקורות נקיים יותר; צמצום כמות פליטת גזים מזהמים; הפחתת זיהום הקרקע והמים; בנייה אקולוגית; שימוש נרחב בתחבורה ציבורית על חשבון הרכב הפרטי; וכמובן מיחזור, מיחזור ומיחזור. עיר שיש בה מנגנונים המאפשרים לעשות שימוש חוזר במשאבים, כך שמה שהגיע מהטבע, גם יחזור אליו. עיר שתהיה משופעת ב"ריאות ירוקות", בשיעור של 20% לכל הפחות משטחה הכולל.
בדצמבר הקרוב ישוב הנושא הסביבתי לתפוס כותרות מרכזיות, כאשר תהיה זו קופנהגן, בירת דנמרק, לארח את ועידת ההמשך לוועידת קיוטו, שהאמנה המפורסמת להפחתת גזי חממה נחתמה בה במארס 1999 (קיבלה תוקף רק ב-2006). כבר היום נשואות העיניים לקופנהגן, שתארח כמאה מראשי הערים החשובות והבולטות ברחבי העולם, במטרה להחליט על צעדי המשך לשמירה על כדור הארץ מפני אסונות אקולוגיים. ובעיקר הציפיות גדולות נוכח כך שארצות הברית, תחת משטר אובמה, צפויה לאמץ ואף להוביל החלטות אקולוגיות, שלא כמו הממשל הקודם, תחת ג'ורג' בוש, שסירב לאמץ את עקרונות קיוטו.
הבחירה בקופנהגן לאירוח הוועידה אינה מקרית. דנמרק היא מדינה ירוקה, שאינה נתונה לאופנות חולפות בנושא הסביבתי. ב-1973, כשהחל משבר הנפט, החליט הממשל הדני להעביר נתח משמעותי מצריכת החשמל שלה למקורות נקיים, ומאז הוא לא הביט לאחור. דנמרק אמנם אינה היחידה שפנתה לחלופות נקיות שבאותו הזמן נראו זולות יותר, אבל בעוד מדינות אחרות, ובהן ישראל, ירדו מהכוונות להשקיע באנרגיה חלופית ברגע שהסתיים משבר הנפט וחביות חזרו להיסחר במחירים אטרקטיביים, הרי שדנמרק דבקה בהחלטה.
התוצאה היא שכיום 20% מתצרוכת החשמל שלה מסופקים על-ידי טורבינות רוח, ובהשוואה עולמית - דנמרק מרכזת 40% מאנרגיית הרוח המופעלת ברחבי העולם. היא ממחזרת יותר מ-60% מהאשפה שלה, וגם בהפחתת פליטות הפחמן הדו-חמצני היא מפגינה רצינות רבה. ראש מחלקת פיתוח טכני וסביבתי בעיריית קופנהגן, קלאוס בונדאם, החליט שהעיר צריכה להיות מהמובילות באירופה בנושאים סביבתיים, "אקו מטרופוליס", וכך ב-2007 הוחלט להפחית עד 2015 עוד 20% מרמת הפליטות שנרשמה ב-2000. כעת, "היעד הוא להגיע לאפס פליטות של פחמן דו-חמצני ב-2025", אומרת אילנה קרסניק, הנספחת המסחרית של שגרירות דנמרק בישראל, שמוסיפה כי מאז 1981 גדל התמ"ג בדנמרק ב-70%, מבלי שצריכת האנרגיה תגדל. משמע שגם אם התיעוש גובר, אין הצדקה להגביר את קצב פליטות גזי החממה.
לשם הפחתת הפליטות נוסדו בקופנהגן יוזמות אחדות שכדאי מאוד לתת עליהן את הדעת, ובהן העמקת השימוש באנרגיית רוח, שבאמצעותה מקווים להפחית את פליטות הפחמן הדו-חמצני ב-375 אלף טונות בשנה; יוזמה להפחתה, באמצעות בנייה אקולוגית, של כחמישים אלף טון פחמן דו-חמצני בכל שנה, ובעיקר הדברים אמורים לגבי הקמת מבני ציבור שיושתתו רק על אנרגיה נקייה. יוזמה נוספת היא מתחום התחבורה, והשאיפה היא לייצר תשתיות תחבורה מבוססת חשמל. כך מתוכננת דנמרק להיות אזור הפיילוט השני, אחרי ישראל, של חברת בטר פלייס שמקדם שי אגסי.
ואי-אפשר שלא לעמוד על יוזמה נוספת, ואולי החשובה שבהן: חינוך סביבתי של תושבי קופנהגן. בעירייה מאמינים שרק באמצעות חינוך ילדים ונוער ניתן יהיה להפחית פליטות של עשרים אלף טונות בשנה. כדאי להקשיב להם.**