הבית
בית שגרים בו. זו התחושה הראשונה שעוטפת את כל מי שנכנס לקוטג' הדו-קומתי של דלית ואליעד שרגא ברעות. הבית מסודר ונקי, אך חמימות ביתית, כזו המייחדת משפחות גדולות במיוחד, משתקפת מכל עבר. שקט מסביב. שום צליל לא נשמע למעט ציוץ ציפורים שאיחרו לקום והתמקמו על אחד העצים בגינה. ששת ילדיו של בעל הבית, בני ה-5 עד 17.5, נמצאים בבית הספר ובגן. דנית לא מזמן יצאה למשרד. רק בעל הבית שרוע על הכורסה בסלון עם טי-שרט, דגמ"ח ומבט של תיכוניסט שעדיין מאמין בטוהר המידות ובערכיה של מדינת ישראל.
"אם לא נעצור את השחיתות, אנחנו צועדים לעבר קטסטרופה", הוא אומר בלהט ג'ינג'י חסר מעצורים, ובניצוץ בעיניו ניתן עדיין לזהות את הסטודנט הצעיר שפתח במלחמה נגד שחיתות שלטונית לפני 20 שנה. שנייה אחר-כך, כשהוא מדבר על ששת ילדיו, חוזר הרוך לקולו. "בסוף זה הנכס האמיתי. האוצר האמיתי. אני מקווה שאני בן-אדם ואיש משפחה. אלו שני הדברים היחידים שהייתי רוצה להיות מוגדר לפיהם", מתנער עוה"ד-הפעיל החברתי, לוחם השחיתות, משלל התארים שדבקו בו במהלך השנים.
ביוגרפיה מקוצרת
"אני יליד ירושלים, דור תשיעי בעיר מצד אבי ושלישי מצד אמי. אנחנו מאוד מושרשים באדמות הבירה. אמי עבדה בחברת שמן וטיפלה באחיי ובי ואבי היה מנהל מחלקת החינוך בעיריית ירושלים. מאוחר יותר, הוא היה מנכ"ל מוזיאון מגדל דוד ומנכ"ל חברת נופים. רוב הילדות שלי הוא התעסק בענייני חינוך. הגם שלמד משפטים, הוא מעולם לא עסק בזה.
"גדלתי בבית מאוד ציוני, ערכי, שספוג באהבת המולדת. הייתי ילד אנרכיסט, מורד תמיד וכופר בכל מוסכמה. כל הג'ינג'ים אוהבים את המרד. הם תמיד צריכים להגן על זכויותיהם, אז הם מומחים למאבקים. משחר ילדותי עמדתי על זכויותיי. למזלי, הבית שלי היה פתוח, ליברלי, בית שנותן מקום גם לאחר, לשונה, למיוחד ולאנרכיסט, וההורים שלי זרמו איתי. כיוון שגדלנו וחונכנו על ערכיה של מדינת ישראל היפה, כל אחיי, ואני בעקבותיהם, שירתנו כקצינים בצנחנים.
"עד גיל 18 הייתי בטוח שאהיה רופא. התנדבתי במד"א וחשבתי שזה הייעוד שלי. זה היה הדבר הראשון שחשבתי שאעשה בחיים, אבל הסתבר לי שהחיים תופסים זוויות ושינויים שלא קשורים לתוכניות שאנחנו עושים. מהרפואה ירדתי די מהר, לאחר שאבא של חברה, מנהל מחלקה בתל השומר, שיכנע אותי שלא כדאי להיות רופא, כי חיים של רופא הם לא חיים. מרגע שהוא החדיר בי ספק, לא ידעתי לאיזה כיוון ללכת".
איש עסקים
"כשהשתחררתי מהצבא יצאתי לעולם הגדול לעשות עסקים. חינכו אותי שחשוב לעבוד, להתפרנס ולקיים את עצמך, אז החלטתי לפתוח חנות ירקות. הייתי ירקן. אף אחד לא יודע שאת הקריירה שלי התחלתי בתור ירקן. הייתה לי בסטה ובמשך 4 חודשים עבדתי קשה ועשיתי כסף יפה. ואז למדתי את השיעור הראשון בכלכלה חופשית ובכוחות השוק. אחרי 4 חודשים, שבהם הלך לי כל כך טוב, הגיע מתחרה שפתח לידי בסטה והחלה מלחמת מחירים בינינו. הוא היה יותר עשיר, וכנראה יותר נחוש ממני, ולכן אחרי חודשיים קיפלתי את המיטלטלין וסגרתי את הבסטה. אם הוא לא היה מגיע, אולי הייתי ירקן עד היום. בכל מקרה, זה היה שיעור טוב בחיי הכלכלה והעסקים".
אירוע מכונן
"אחרי שוויתרתי על קריירת הירקנות ירדתי לבית ספר שדה בעין גדי ועבדתי שם כשנה. הייתי מבולבל. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים, ולכן פעם בשבוע נסעתי לאוניברסיטה העברית בירושלים כדי לחפש את דרכי. התחלתי ללמוד ספרדית וקצת תיאטרון, נכנסתי לכל מיני שיעורים כשומע חופשי ולא החכמתי יותר מדי בקשר לשאלה מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. בשלב מסוים, אולי בהשפעת העבודה בבית ספר שדה, נכנסתי לקטע הזה של ארכיאולוגיה, גיאולוגיה וגיאוגרפיה. לגיאוגרפיה וגיאולוגיה הייתי מאוד מחובר, כיוון שאני מחובר לאדמה, אבל אף פעם לא הייתה לי תשובה חכמה למה החלטתי שאני הולך ללמוד ארכיאולוגיה. למדתי שנתיים עד שפרצה מלחמת לבנון הראשונה. זה היה סוג של שבר בחיי.
"מלחמה זה לא דבר פשוט למי שחווה אותו. נלחמתי בכוח הראשון שהגיע לביירות. מלחמה זה דבר מאוד מבלבל, נוקב, חודר, נשאלות הרבה שאלות, מה גם שהמלחמה עצמה הייתה קונטרוברסלית. בסופו של יום, למרות שהייתי בריא ושלם פיזית, יצאתי מהמלחמה עם סימני שאלה גדולים לגבי אמירת אמת של מנהיגים כאלה ואחרים ועל המנהיגות בישראל בכלל. זו הייתה המכה הראשונה בחיי, זה טלטל אותי, ואין לי ספק ששם היו הניצנים הראשונים של ההבנה שצריך לעשות משהו במדינה. לא היה לי ברור מה, אבל אני חושב ששם היה הבסיס לכל העשייה הציבורית ההתנדבותית שלי.
"הייתי במשבר. גיליתי שיש שני עולמות. הראשון זה העולם הוורוד שההורים שלי שירטטו לי אותו, עולם הערכים של הצבא והצופים, שהתברר שהוא לא קיים במציאות. המציאות היא שונה לגמרי. זה היה שבר אמיתי בשבילי. מתרחש שבר, כי אתה רואה שיש שתי מערכות ערכים שונות לחלוטין בעולם. אחת, אוטופית שאתה מחונך עליה ואחת שנוהגת בחיים במציאות. אין קשר בין אחת לשנייה, שום דמיון וחיבור. ככל שאתה מתבגר אתה רואה כמה באמת העולם שגדלת עליו הוא נאיבי וכמה העולם בחוץ הוא ציני ותועלתני. עד היום, בשיחות שלי עם ההורים, אני אומר להם 'חבר'ה, למה לא הכנתם אותנו לחיים האמיתיים במובן הזה'.
"פתאום התעוררתי ואמרתי 'מה, אני אמצא את עצמי ארכיאולוג או מדריך טיולים כל החיים שלי, מסתובב עם כרטיסיות ומדבר על השבר הסורי-אפריקאי'. החלטתי שאני לא רוצה להתעסק במקצוע שלמדתי, שאני רוצה לעשות משהו פורה ומפרה, אז לקחתי פסק זמן ונסעתי לעבוד כמאבטח בשגרירות בלונדון".
לונדון
"זה היה הטיים אאוט האמיתי שלי בחיים. היה לי זמן לחשוב מה אני רוצה לעשות. זו הייתה תקופה מזוקקת. הרבה חברים שעבדו איתי בשגרירות החליטו שהם לא חוזרים לארץ. הרוב הגדול אמר 'אני חוזר, מוריד את הראש והולך עם כל העדר'. אני אמרתי שאם אני חוזר, לא מתאים לאופי ולאישיות שלי להשאיר את הדברים כמו שהם. אלא אלך עם העדר. ככה התבשלה ההחלטה ללמוד משפטים. ידעתי שמקצוע כזה יכול לשמש ככלי לקידום מטרות חברתיות. העסק כבר התחיל לבעור בתוכי, אבל לא ידעתי לאן זה יילך ולא חלמתי שהדברים יגיעו לאן שהגיעו".
התנועה
"כשסיימתי את לימודי המשפטים התחלתי סטאז' במשרד אזרחי-מסחרי, ואז החיים שלי התהפכו. במארס 1990 נופלת ממשלה וקורה מה שלימים מכונה "התרגיל המסריח". מתחיל הסחר-מכר הזה, שאנשים תמורת חופן דולרים מוכנים למכור את האידיאולוגיה שלהם, את הנאמנויות, את המפלגה ואת החברויות שלהם. לא יכולתי לסבול את זה יותר. הרגשתי שהגיע רגע האמת. התחלתי מחאה, שביתת רעב, יחד עם קומץ חברים, מול בית הנשיא. חשבתי שאחרי יומיים זה יגמר, לא חשבתי שזה יעשה כזו תפנית בחיים שלי ושאחרי 20 שנה אני אמצא את עצמי בלהט המאבק עם התנועה לאיכות השלטון.
"אחרי 4-5 שעות של עמידה מול בית הנשיא הגיע יעקב אחימאיר לצלם כתבה בבית הנשיא. כשהוא יצא ושמע על המחאה שלנו הוא החליט לראיין אותי. הייתי מאוד לוחמני בראיון, אמרתי שהאנשים האלה רצחו את המוסר והם לא ראויים להיות מנהיגים במדינה הזאת. אז היה רק ערוץ 1 במדינה והוא פתח את מהדורת מבט עם הכתבה על המחאה. תוך חצי שעה היו ברחוב מאות אנשים, הצטרפו אלינו אנשים מכל הארץ. הכול היה חם, הכול ביעבע. היום אפשר לשבות רעב חודשיים ואנשים לא יבואו לראות למה. שם, למעשה, הוצתה אש המחאה. נכנסנו לשביתת רעב שנגמרה בהפגנות בכיכר רבין. אחרי שבועיים הבנתי שמחאות טבען לשכוך. והיום בעידן הסיפוקים המהירים המחאות נגמרות הרבה יותר מהר מאז. כך, למעשה, נולדה התנועה למען איכות השלטון בישראל".
המשרד
"כשסיימתי את הסטאז' הגעתי לצומת מאוד מרכזית בהחלטות שלי. הבנתי שאני רוצה לעסוק במשפטים, אבל רציתי גם שהתנועה לאיכות השלטון תגדל ותתחזק.
"היה לי ברור שאני לא אעבוד אצל אף בן אדם בחיים שלי. אני אנרכיסט, אני לא מסוגל להיות שכיר. גם אמרתי את זה לכל החברים שלי בפקולטה למשפטים. אמרתי 'אני גומר ללמוד משפטים ומיד אחרי זה פותח משרד, גם אם אני אשב באוהל ואסתכל כל היום על התקרה. יהיה לי את המפתח לאוהל ושלט גדול עורך-דין אליעד שרגא, ולא מעניין אותי שום דבר'. ואז חבר מהכיתה, עידו שפירא, ואני קיבלנו החלטה לפתוח יחד משרד בתל אביב. שני דברים היו חשובים לי: האחד, להרחיק את התנועה, שמשרדיה בירושלים מהמשרד, והשני זה שכל העשייה שלי בתנועה תהיה וולונטרית נטו, ושאני לא לוקח אגורה מהתנועה. הקמתי חומות סיניות בין שתי הישויות האלה.
"לא היה לי שקל על הנשמה. קיבלתי הלוואה של 5,000 שקל מקרובת משפחה ועידו הביא כמה אלפי שקלים, וכשהלכנו לבנק שמחנו לגלות שבגלל שאנחנו עורכי-דין הבנק נותן לנו אובליגו של 30 אלף שקל לכל אחד. שכרנו שני חדרים במגדל שלום, קנינו קצת מחשבים וכסאות ורודים בגרושים ויצאנו לדרך. ככה התחיל המשרד".
שחיתות
"השחיתות במדינה בשיאה. החדשות הרעות הם שהמחלה הממארת, שנקראת שחיתות, כבר התפשטה לכל איברי הגוף. אפשר למצוא את זה בכנסת, בשלטון המרכזי ובשלטון המקומי. הרקב עולה הרבה מעבר לדמיון. זה הגיע כמעט לכל אורגן במדינה וכבר הפך להיות משהו נורמטיבי. היום, כשאלוהים נמצא בנאסד"ק, אז הערכים האחרים שלנו קפאו או התפוגגו להם. זאת האמת לאמיתה. אנחנו נמצאים בתהליך הרסני של שחיקה ערכית, של רמיסת הכבוד והערכים ועליית השחיתות. מערכת אכיפת שלטון החוק נמצאת בקריסה. השחיתות עולה כפורחת. זה איום נורא. זה חצה כל גבול.
"שני הנשיאים האחרונים, ארבעה ראשי ממשלות אחרונים, שלא לדבר על שרים, נחשדו בעברות ונחקרו במשטרה אין ספק שאנחנו חולים אנושות. היום אנשים יוצאים מהכלא ומיד הופכים לסלברטיז. זה חלק מתהליך איום ונורא שעובר על החברה הישראלית. פעם הבושה חגגה. אנשים שמעלו באמון הציבור התאבדו מרוב בושה. היום לאף אחד בשלטון אין בושה. יש לנו ארץ נהדרת ואנשים ערכיים. כשפורצת מלחמה יש 120% גיוס. כולם רוצים לחרף את נפשם. הבעיה היא שיש לנו דרעק של הנהלה".
קריאה
"אני קורא הרבה. בכל רגע פנוי אני נדבק לספר. בחודש וחצי האחרונים קראתי הרבה, 10-11 ספרים. אני בולע ספרים. שלשום סיימתי את 'תולדות האהבה' (של הסופרת האמריקנית ניקול קראוס, א' ל'-ו'), לפניו את 'אלף שמשות זוהרות' של חאלד חוסייני, את 'ימיו ולילותיו של הדודה אווה', של אמנון דנקנר ואת 'אישה בורחת מבשורה' של דויד גרוסמן. חוץ מזה קראתי את הביוגרפיות של גו'ליאני ושל מרטין לותר קינג".
טלוויזיה
"אני פריק של ערוץ ההיסטוריה ואני רואה קצת ערוץ הולמרק ואת התוכניות של ה-BBC. אני רואה חדשות, אבל לא פריק של זה. מרגיזה אותי תרבות הריאליטי. אני אוסר על ילדיי לראות את חלקן. אסרתי עליהם לראות את 'האח הגדול', כי זה סוג של רדידות בלתי נסבלת בעיניי. העולם מלא תחמנים, רמאים ושקרנים והם אלה שבסופו של דבר מצליחים והופכים להיות גיבורי תרבות. הטלוויזיה מקדשת את הגיבורים החדשים של התחמנות והשקר".
אלמלא הייתי עו"ד
"הייתי פקח ברשות שמורות הטבע. זה המקום האמיתי שלי, קרוב לאדמה. אני לא איש של חליפות מחויטות. זה לא העולם שלי, זו תחפושת שלא מתאימה לי. יותר מתאים לי להיות חקלאי, משהו בסיסי-שורשי".
בעוד 10 שנים
"אני לא בטוח שתמצאי אותי במשרד עורכי-דין. יכול להיות שאפתח קריירה חדשה. אני מרגיש שאני מתקרב לצומת שבה אני שוב צריך להחליט לאיפה אני הולך ואיפה אני רוצה לראות עצמי. אני לקראת מיצוי הקטע המשפטי, אבל אני לא יודע לאן זה הולך עדיין".
לא יודעים עליי
"כשבא לי הקריז זה לא בגלל שאני ג'ינגי, אלא בגלל שאני 25% מרוקאי". *
רזומה
* אישי: עו"ד אליעד שרגא (49), נולד בירושלים ומתגורר ברעות. נשוי לדלית, שפרשה לאחרונה משרות קבע והצטרפה כעו"ד למשרדו, ואב לשישה
* המשרד: עומד בראש משרד עוה"ד אליעד שרגא ושות', אותו ייסד בשנת 1991. מתמחה במשפט מסחרי, אזרחי וציבורי-מנהלי. בימים אלה מתפרסם הכרך השלישי מתוך 6 ספרים בנושא המשפט המנהלי, שהוציאה לאור מחלקת המחקר של המשרד, בראשה עומד עו"ד רועי שחר
* פעילות חברתית: ממובילי המאבק נגד השחיתות השלטונית, בעקבות "התרגיל המסריח". מייסד ויו"ר התנועה למען איכות השלטון בישראל. מייסד ויו"ר עמותת "לחופש נולד", העוסקת בפעילות לאיתור שבויים ונעדרים, לרבות רון ארד וגלעד שליט